פסק-דין בתיק עא 1812/05

1.         הערעור הוא על פסק הדין של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ר. למלשטרייך-לטר), מיום 1/8/05, בת"א 16227/99, במסגרתו נדחתה תביעתה של המערערת בגין תאונת דרכים נטענת מיום 14/12/98, ונתקבלה תביעה בגין נזקי גוף, לפי חוק פיצוי לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), בנוגע לתאונה שארעה ביום 29/3/99.

2.         הערעור מתייחס הן לגבי דחיית התביעה לגבי התאונה הראשונה והן לגבי שיעור הפיצוי שנפסק בגין התאונה השנייה.

3.         ככל שהדברים אמורים בדחיית תביעת המערערת בנוגע לתאונה הראשונה, קבע בית המשפט קמא כי המערערת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח שאכן נפגעה בתאונת דרכים כטענתה.

            בית המשפט קיבל אמנם את טענת המערערת כי הוצגו מסמכים רפואיים שונים, אשר העידו כי בסמוך לאותו מועד אכן היו פניות של המערערת לטיפולים רפואיים שונים, ואולם, בכל אלה לא היה כל נתון אשר יכול היה לקשור בין המצב הרפואי העולה מאותם מסמכים לתאונה שאכן ארעה למערערת, כנטען על ידה.

            למרות שמדובר בתאונה שהיתה ב- 14/12/98, לא דיווחה המערערת על קיומה של תאונת דרכים, וכל המסמכים הרפואיים האחרים מעידים כי מדובר בטיפול שוטף, עקב מחלה של המערערת.

הבקשה שהגישה המערערת להכיר בתאונה כתאונת עבודה למוסד לביטוח הלאומי, הוגשה אף היא כשבעה חודשים לאחר האירוע. בהחלטת המוסד לביטוח לאומי (נ/1 במוצגי המשיבה) אשר דחה אף הוא את התביעה, נקבע, לא רק שלא הוכח כי התאונה מיום 14/12/98 גרמה לה לאי כושר לעבודה (כפי שטען ב"כ המערערת בטיעוניו), אלא ההחלטה שם הוסיפה ופירטה על העדר קשר סיבתי בין הטיפול שקיבלה ב- 18/1/99 ואשר אותו ביקשה המערערת לקשור לתאונה האמורה.

החלטת המל"ל אומרת מפורשות: " לא הוכח כי פנייתך לטיפול רפואי ב-18/1/99 קשור לתאונה מיום 14/12/98".

4.         שקלנו טענות ב"כ הצדדים והחומר הרב שב"כ המערערת הניח בפנינו ואנו סבורים, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, אשר דחה את עתירותיה של המערערת לעצם קיומה של התאונה הראשונה מתאריך 14/12/98.

5.         בעניין התאונה השנייה, סמך בית המשפט קמא על חוות דעתו של פרופ' מיכאל סודרי שקבע כי נכותה של המערערת בתחום האורטופדי, בשל הגבלות שונות בצוואר, מגיעה לשיעור 20% לצמיתות, אך מתוך שיעור זה יש לזקוף רק 5% על חשבון התאונה מתאריך 29/3/99.

            בית המשפט קמא פירט בפסק הדין ממצאים רפואיים שונים אשר נמצאו אצל המערערת, אך חלקם הגדול של אלה קשור לבעיה ניוונית ולמצב רפואי של המערערת, ללא קשר לתאונה הנטענת. לפיכך, העמיד את שיעור הנכות כקשור לתאונה, על 5% בלבד.

6.         ב"כ המערערת טוען כי בפסק דינו של בית המשפט קמא נפלו טעויות שונות שיש לתקנן.  לטענת ב"כ המערערת היה מקום שבית המשפט קמא יקבע כי נכותה של המערערת גבוהה מזו שנקבעה ע"י המומחה, הן מבחינה רפואית והן מבחינה תפקודית, וזאת מכיוון שהמערערת לא ניצלה ימי מחלה רבים לפני התאונה, דבר המלמד על כך שהיתה בריאה ולא סבלה מכאבים בגבה או בצווארה ואף היתה פעילה ועסקה בספורט. בהקשר זה מציין ב"כ המערערת כי פרופ' יצחק וייס בדק את המערערת מטעם חברת הביטוח במסגרת תביעתה לתגמולי ביטוח תאונות אישיות, וקבע כי נכותה מגיעה כדי השיעור 15% לצמיתות, עקב אותה תאונה. עוד טען ב"כ המערערת, כי בית המשפט קמא שגה בחישוב שכרה הממוצע של המערערת ערב התאונה, שגה בחישוב הפיצוי עבור ימי מחלה שהוצגו על ידה, אי פיצוי בגין הפסדי פנסיה, הפסד ימי מחלה, אשר אושרו ע"י המעביד ואשר לא היו צריכים להיות במחלוקת, אופן חישוב הפסד השתכרות לעתיד, וכן אופן שיערוך סכום הפיצוי שנפסק, לרבות טענה בדבר אי ניכוי נכון של הסכומים ששולמו כתשלומים תכופים.

בנוסף לאלה טען ב"כ המערערת כי מכיוון שבעקבות התאונה היה על התובעת לשאת מכשיר "סומי" משך שלושה חודשים, כי אז היה מוצדק כי בית המשפט קמא יפסוק את הנזק הלא ממוני בשיעור של 10% מהסכום המירבי, לפי החוק, ולא 5% בלבד על פי חוות דעתו של המומחה.

7.         בפסק הדין פירט בית המשפט קמא את הפיצוי שהוא פסק למערערת בראשי הנזק השונים, המגיעים כדי סכום כולל של 66,726 ש"ח, מהם ניכה בית המשפט קמא סך 59,759 ש"ח, ועל כן נותר למערערת פיצוי בסך 6,967 ש"ח. את שכר טירחת עורך הדין חישב בית המשפט קמא על בסיס הסכום הכולל שפסק למערערת, לפני ניכוי התשלום התכוף. לפיכך, יש לדחות מיידית את הערעור, ככל שהוא מתייחס לאופן ניכוי התשלומים התכופים.

8.         שקלנו טענות ב"כ המערערת ביחס לאימוץ חוות דעתו של פרופ' סודרי וביסוס פסק הדין על שיעור הנכות שנקבע בחוות דעת זו (5%) הקשור לתאונה ואנו סבורים כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט בענין זה. נוסיף, שחוות הדעת של ד"ר וייס, ככל שיכולה היתה להיות רלוונטית לנושא, יכולה היתה לעלות במסגרת חקירתו של פרופ' סודרי, אשר נחקר בבית משפט קמא. עצם קיומה של חוות דעת רפואית אחרת בקשר לשיעור הנכות, אינו יכול לשמש אסמכתא להתערבותה של ערכאת הערעור בענין זה.

עוד נציין כי בית המשפט קמא, בהתייחסו למצבה הרפואי של המערערת, הביא בחשבון את המצב שקדם לתאונה, כפי שפורט על ידו בפסק הדין, אותו כינה בית המשפט קמא " עבר רפואי עשיר". קביעות אלה הן קביעות עובדתיות שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן, ולא מצאנו בראיות שהומצאו לנו עילה לעשות כן.

9.         באשר לפיצויים שפסק בית המשפט קמא בראשי הנזק השונים, ולאור העובדה כי המערערת ממשיכה לעבוד באותו מקום עבודה ושכרה אף עלה, ומאחר שלא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין הטענה כי קידומה של המערערת הופסק, אין מקום להתערב בסכום הפיצוי, אשר נראה לנו בנסיבות הענין סביר והולם.

10.        אשר על כל האמור לעיל, הגענו למסקנה שיש לדחות את ערעורה של המערערת.

            בנסיבות הענין אנו מחליטים שלא לעשות צו לתשלום הוצאות בערעור, ופקדון להבטחת הוצאות, אם הופקד כזה ע"י המערערת, יוחזר למערערת באמצעות בא-כוחה.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.