פסק-דין בתיק עא 1811/02

ערעור זה מופנה כנגד פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' הרשמת לאה שלזינגר-שמאי), שניתן במעמד צד אחד בהעדר הגנה, בתאריך 21.02.01 (ת.א. 4615/01).

עניינו של ההליך במחלוקות ביחס לתשלום היטל ביוב למשיבה 1 בגין ביצוע עבודות ביוב ברחוב המייסדים בכפר-יונה בו שוכן הנכס שמכרו משיבים 2 ו-3 למערערים.

מוכרי הנכס והרוכשים חלוקים בשאלה על מי מהם חלה החובה לשלם את ההיטל.

בחודש נובמבר 1994 רכשו המערערים מהמשיבים 2 ו-3 את זכויות הבעלות בנכס. בחודש מאי 1994 ביצעה משיבה 1 עבודות ביוב ציבורי ברח' המייסדים שנועדו לשרת בין השאר את הנכס. במהלך השנים שלאחר מכן ביצעה משיבה 1 עבודות ביוב נוספות שנועדו אף הן לשרת נכס זה.

ביום 24/04/94 שלחה משיבה 1 הודעה למשיבים 2 ו-3 (המוכרים) על התקנת ביוב ודרשה מהם לשלם היטל ביוב ע"פ חוק העזר בגין הנכס. דרישת משיבה 1 לא נענתה. בחודש מאי 1995 פנו משיבים 2 ו-3 למשיבה 1 וביקשו לקבל אישור על העדר חובות בגין הנכס ונדרשו לשלם בין היתר את היטל הביוב. משיבים 2 ו-3 חלקו על החוב בטענה שהנכס טרם חובר לביוב, ומשיבה 1 החליטה להעביר את החיוב למערערים (הרוכשים) והמציאה למשיבים 2 ו-3 אישור לרשם המקרקעין על העדר חובות.

בשנת 1998 פנתה משיבה 1 אל המערערים בדרישה לשלם את היטל הביוב. המערערים חלקו על החיוב בטענה כי עבודות הביוב בוצעו בטרם רכשו את הזכויות בנכס, ועל כן חובת התשלום היא של משיבים 2 ו-3. משיבה 1 סברה בשלב זה כי תשלום החוב מוטל על משיבים 2 ו-3 ולא על המערערים.

היטל הביוב לא שולם על ידי מי מהצדדים וביום 05.04.01 הגישה משיבה 1 כנגד המערערים ומשיבים 2 ו-3 תביעה בסדר דין מקוצר לגביית החוב (ת.א. 4615/01). משיבה 1 ציינה בכתב התביעה כי היא מבקשת שבית המשפט יכריע במחלוקת - מי הוא בעל החוב כלפיה.

המערערים הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף (בש"א 4168/01). ביום 19.2.02 החליטה כב' השופטת קלוגמן שלא לסלק את התביעה על הסף. השופטת ציינה בהחלטתה כי היא סבורה שיש לברר את הטענות לגופן בין שלושת הצדדים להליך.

המערערים בחרו שלא להגיש במקביל לבקשה לדחייה על הסף בקשה למתן רשות להתגונן או בקשה למתן ארכה להגשת בקשת רשות להתגונן, עד לאחר מתן החלטה בבקשתם.

לאחר שנדחתה בקשת המערערים לדחייה על הסף, הגישה משיבה 1 בקשה לפסק דין בהעדר הגנה. ביום 21.02.02 נעתרה כב' הרשמת שלזינגר-שמאי לבקשה זו, ופסק דינה הינו נושא הערעור שבפנינו.

מתן פסק דין בהעדר הגנה:

המערערים מעלים טענות רבות ושונות כנגד פסק הדין ואף כנגד התנהלות משיבה 1 כגוף ציבורי בהליך זה. חלק מטענות אלו היו עשויות להיות רלוונטיות להליך של דיון בבקשת רשות להתגונן או במסגרת של בירור התביעה, אם היתה ניתנת רשות כזו, ולא להליך בו עסקינן, ערעור על פסק דין שניתן בשל אי הגשתה של בקשת רשות להתגונן.

ראשית יש לציין שאם לא נמצא כי שגה בית משפט קמא בהחלטתו לפיה אין לדחות את התביעה על הסף, הרי שבדין החליטה כב' הרשמת ליתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד המערערים.

בספרו של כב' הנשיא אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית, נאמר בעמ' 326:

"על-פי סעיף 86 לחוק בתי המשפט, הדן בפסק דין באין הגנה, דהיינו, בתובענה שהנתבע אינו מתגונן בה (לרבות בתביעה בסדר-דין-מקוצר שלא ניתנה בה רשות להתגונן), רשאי הרשם: לדרוש ראיה בכתב; ליתן פסק-דין על פי צד אחד נגד אותו נתבע; לבטל פסק-דין שנתן".

כן נאמר בעמ' 333:

"אין להשהות ולעכב מתן פסק-דין נגד נתבע שלא התגונן בתביעה שהוגשה בסדר-דין-מקוצר, אפילו הנתבעים עמו זכו לרשות להתגונן... אם לא ביקש אחד הנתבעים להתגונן בתוך המועד הקבוע בתקנה 206 'זכאי' התובע, בלשון אותה תקנה, 'לקבל פסק דין נגד הנתבע כאמור בתקנה 97'...".

המערערים לא הגישו בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט לדחות את הבקשה לדחייה על הסף, אך אכן, כפי שמציינים המערערים בטיעוניהם, החלטה אחרת הקודמת לפסק דין נבלעת בו והיא ניתנת להשגה בגדר הערעור על פסק הדין. אי לכך, נדון אף בטענות המערערים ככל שהן משיגות על החלטה זו.

הימנעות המערערים מהגשת בקשת רשות להתגונן או בקשת ארכה להגשת בקשת רשות להתגונן היתה בהמשך להחלטה טקטית מודעת ומרצון. המערערים לא שעו לעצת ב"כ משיבה 1 וכב' הרשמת כהן כי תינתן בהסכמה רשות להתגונן לכל הנתבעים בתיק. בהחלטתם זו נטלו על עצמם המערערים את הסיכון, שאכן התממש, שבקשתם לדחייה על הסף תידחה ושבהעדר רשות להתגונן יינתן נגדם פסק דין.