פסק-דין בתיק עא 18/08

השופט זיאד הווארי

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת שניתן בת.א. 4261/04 ע"י כב' השופט סוהיל יוסף ביום 05/12/07, וכן ערעור על החלטת בית משפט קמא מיום 13/02/06.

1.       ההליכים בתמצית בבית משפט קמא

          א.      המערער הינו תושב כפר מוסמוס, והמשיב 1 (להלן: "המשיב"), הינו אחיו.

ב.       עיסוקן של המשיבות 2, 3 (להלן: "המשיבות") בעסקי ביטוח. בתאריך הנטען להתרחשות תאונת דרכים, ביטחו המשיבות את רכבו של המשיב שמספרו    18-722-58 (להלן: "הרכב") בביטוח חובה תקף.

ג.       בתאריך 02/06/04 הגיש המערער לבית משפט השלום בנצרת תביעה בת.א. 4261/04 נגד המשיבות, בה עתר לפצותו בגין נזקיו מפגיעתו בתאונת דרכים שארעה ביום 08/06/01.

ד.       בסעיף 4 לתביעתו טען המערער, כי ביום 08/06/01 בשעה 20:00 או בסמוך לכך, בעת שהמערער נסע ברכב הנ"ל, אשר היה נהוג ע"י המשיב, הוא נפגע בתאונת דרכים שבה היה מעורב רכב זה.

ה.      בסעיף 6 לתביעתו טען המערער, כי בטרם הגשת התביעה, הוא פנה למשיבות בדרישה לפצותו בגין נזקיו מפגיעתו בתאונה. המשיבות הכירו בחבותם לפצותו, ושני הצדדים הגיעו להסכמה למנות מומחה רפואי בתחום האורטופדי. הצדדים חתמו על הסכם מינוי, לפיו הוסכם על מינויו של ד"ר מיכאל טנצמן. המערער צירף לתביעתו את הסכם המינוי, וכן את חוות דעתו של המומחה הרפואי, אשר לפיה נותרה למערער נכות צמיתה בתחום האורטופדי בשיעור של 14.5%.

ו.       המשיבות בכתב הגנתן טענו, כי אין בכתב התביעה כל פירוט לנסיבות המקימות עילת תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). בנוסף, הן כפרו בחבותן לתאונה וטענו, כי כל מהלך המשא ומתן הינו מבלי לפגוע בזכויות.

ז.       בכתב תשובה אשר הגיש המערער לכתב ההגנה, חזר המערער על טענתו כי בטרם הגשת התביעה, פנה למשיבות ולאחר שבדקו את נסיבות התאונה, הודו בהיותה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד, והכירו בחבותן לפצותו על פי חוק הפלת"ד, כך שהמחלוקת הצטמצמה לשאלת גובה הנזק בלבד.

ח.      בפני בית משפט קמא לא הייתה כל מחלוקת לעניין הכיסוי הביטוחי, והמחלוקת שהתעוררה בין הצדדים הייתה לעניין נסיבות התרחשות התאונה ולעניין גובה הנזק. נוכח האמור, התנהל דיון בבית משפט קמא בכל השאלות שבמחלוקת ביחד.

ט.      בישיבה מיום 31/01/06 במהלך שמיעת ראיות המערער, ביקש ב"כ המערער להגיש כראיות מטעמו את כל המסמכים (נספחים 1 - 25) שצורפו לכתב התשובה, וב"כ המשיבות התנגד לכך. בית משפט קמא בהחלטתו מיום 13/02/06 דחה את בקשת המערער, תוך קביעה כי אין לצרף את ההתכתבויות שהוחלפו בין הצדדים במהלך המשא ומתן ביניהם.

2.       פסק הדין של בית משפט קמא

לאחר ששמע את ראיות הצדדים והוגשו סיכומיהם, נתן בית משפט קמא פסק דין ביום 05/12/07, לפיו דחה את תביעת המערער. בפסק הדין שניתן, ניגש בית משפט קמא תחילה לדון בשאלת נסיבות התאונה. בעניין זה, הוא ניתח את ראיות המערער, אשר כללו רק את עדות המערער ואחיו המשיב, אשר נהג ברכב בעת התאונה הנטענת.

בשל חשיבות הדברים לענייננו, ראוי לסקור את הקביעות של בית משפט קמא.

באשר לעדות המערער, בית משפט קמא קבע כי המערער העיד כי באותו יום עבד יחד עם אחיו המשיב במטע הזיתים בסמוך לכפר מוסמוס, מקום מגוריו מרחק נסיעה בין 5 - 10 דקות. בסוף יום העבודה במטע הזיתים, ובשובם הביתה כשאחיו נהג ברכב והמערער ישב במושב הקדמי שלידו, ועת נסע הרכב בירידה תלולה בתוך הכפר, ביצע הנהג בלימת חירום חזקה, בעטיה הוטח המערער קדימה אל לוח המחוונים. בשל עוצמת הבלימה ותוך כדי כך, הושיט המערער את ידו השמאלית כדי לבלום את גופו ולמנוע פגיעה בגופו, ואז הרגיש כי ידו הסתובבה והחלו כאבים ונפיחות. מייד לאחר מכן, הסיעו אחיו לבית חולים העמק, שם בוצעו צילומים ונמצא כי נגרם למערער שבר בשורש יד שמאל (עמ' 2 לפסק הדין שורות 9 - 7). בית המשפט הוסיף, כי הנהג ביצע בלימת חירום משום שילד קפץ לכביש לפני הרכב, וכי המערער בחקירתו הנגדית ציין כי בעת הנסיעה, הוא לא היה חגור ומשום כך נזרק קדימה (עמ' 2 לפסק הדין).

באשר לעדות הנהג - המשיב - קבע בית משפט קמא כי עדות הנהג בחקירתו הראשית, תאמה לעדות המערער, בהוסיפו כי הנהג העיד כי בעקבות בלימת החירום, המערער: "... ממש נטה קדימה ועלה על לוח השעונים על החזית הפנימית של האוטו ויד שמאל שלו נפגעה". בית משפט קמא קבע עוד, כי המערער והנהג העידו כי הילד שיצא לפתע בריצה, יצא מפתח ביתו שנמצא בסמוך לכביש והמשיך בריצתו, כך שאין הם יודעים מי הילד שהפתיע אותם וגרם לבלימת החירום.

בהקשר לצילומים (ת/3 - ת/7), אשר צילם הנהג במקום התאונה הנטענת, קבע בית המשפט כי המערער והנהג העידו, כי בתמונות אלה ניתן לראות את דלת הבית, ממנו יצא הילד בריצה, ואת הכביש בו בוצעה בלימת החירום בסמוך לבית עם שער מברזל (עמ' 2 לפסק הדין).

באשר לעדות המערער והנהג במשטרה, קבע בית משפט קמא, כי שניהם מסרו עדות במשטרה בפעם הראשונה ביום 25/06/01, כשפנו למשטרה ביוזמתם, ובפעם השניה כשהוזמנו למשטרה ונחקרו תחת אזהרה בשל חשד כי המדובר במעשה מרמה. בית משפט קמא הגיע בסופו של דבר למסקנה, כי באופן כללי הודעות המערער ואחיו במשטרה, תאמו את עדויותיהם בבית המשפט. עם זאת קבע, כי: "לאחר בחינת נסיבות התאונה, עדויות עדי התביעה וכן עדותו של המומחה מטעם בית המשפט באשר לאופיו של השבר שנגרם לתובע, הגעתי לכלל מסקנה, כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה ולא הוכיח כי פגיעתו היתה כתוצאה מתאונת דרכים והנסיבות שטען". בית משפט קמא תמך את המסקנה אליה הגיע בנימוקים אלה:

א.      מעבר לעובדה שעדותו של המערער נתמכת בעדות אחיו בלבד, התגלו מספר תהיות וסתירות שלא ניתן ליישבן עם הגיון הדברים והשכל הישר. כאשר מצד אחד העיד הנהג בחקירתו במשטרה תחת אזהרה, כי הילד שחצה בפתאומיות את הכביש, יצא בריצה מאחת הסמטאות, דבר שאילץ אותו לבצע בלימת חירום, אולם כל שאר הגרסאות הן של המערער והן של הנהג, אשר נשמעו בפניו וכן ביתר ההודעות, התייחסו לילד שיצא במפתיע מדלת ביתו בכפר מוסמוס.