פסק-דין בתיק עא 1792/03

ס' הנשיא, השופטת ב' גילאור:

המשיב היה היועץ המשפטי של המערערת במשך שנים. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לשכר הטרחה המגיע לו בגין שירותים משפטיים. המשיב הגיש נגד המערערת תביעה של למעלה מ-1.4 מליון ש"ח לשכר טרחה המגיע לו, לאור הסכמים שנכרתו ביניהם וכן לפי פסק-דין של בורר מוסכם (עו"ד ע. אירני) אשר קבע עוד ב-23.7.02 כי המשיב זכאי לשכר טרחה בסכום כולל של 965,691 ש"ח נכון ליום 1.7.02, ובנוסף סכומים נוספים עבור טיפול בתיקים ספיציפיים ועבור שירותים משפטיים שאינם נכללים בהסדרים הקבועים בהסכמים שבין הצדדים.

המחלוקת בין הצדדים בבימ"ש קמא היתה האם המשיב רשאי לחשב בנפרד את שכר טרחתו עבור טיפול וייצוג המערערת בהליכים משפטיים, או האם הסכום נכלל בסכום הגלובלי אשר מגיע לו מהמערערת והוא כולל ייצוגה בערכאות שונות וטיפול בתיקים משפטיים.

בבית משפט השלום בנהריה, בתיק אז' 5715/02 הסכימו הצדדים למתן פסק-דין על דרך הפשרה. בפסק-הדין מיום 8.9.03 פרט השופט א. שחורי את כל הנימוקים והחישובים הנוגעים לעניין, בסופם חייב את המערערת לשלם למשיב סך 417,000 ש"ח, חלקם בתשלום אחד וחלקם בפריסה מתאימה.

לטענת המערערת, הגם שפסק-הדין ניתן על דרך הפשרה, מאחר ופסק-הדין מנומק ניתן לבחון אותו כפסק-דין רגיל. עיקר הערעור מתייחס לדו"ח משרד הפנים אליו העבירה המערערת את בדיקת חלק מהחיובים. נטען שהמשיב הסכים שדו"ח משרד הפנים יחייב אותו, כעולה מבש"א 3494/92 מיום 27.11.02 שם הוחלט כי הנחייה של משרד הפנים תחייב את הצדדים ותיושם על ידם.

לטענת המערערת, נקבע בדו"ח משרד הפנים שהעלאת שכר הטרחה של המשיב מ-4,200 ש"ח ל-14,000 ש"ח לחודש, ואח"כ ל-20,060 ש"ח לחודש אינה תואמת את השכר המשולם דרך קבע בכ-30 רשויות מקומיות אחרות, כאשר הממוצע הוא שכר שנע בין 6,000 ל-7,000 ש"ח לחודש.

במהלך הדיון הצענו הצעה לצדדים. המתנו עד כה לעמדת המערערת שהיתה אמורה למסור תשובתה לא יאוחר מ-20.2.05.

הייתי מציעה לחברי לדחות את הערעור.

בין הצדדים נעשו שלושה הסכמי שכר טרחה בדבר העסקת המשיב אצל המערערת. האחד מ-4.4.00 השני מ-1.9.00 והשלישי מ-1.2.02.

לגבי התקופה שעד 1.1.02, ניתן פסק-בורר לפיו חייבת המערערת למשיב סך 965,691 ש"ח כולל מע"מ, ביחס לטיפול בתביעות משפטיות וכן שכ"ט שוטף עד 1.7.02 (מוצג 12 במוצגי המשיב). ההתחשבנות על פי הפסק נעשתה כמתואר במכתב סגן ראש המועצה לראש המועצה מיום 31.7.02 (מוצג 14 במוצגי המשיב). שם גם נקבע שסכום החוב למשיב הוא 765,691 ש"ח בקיזוז השיקים אשר ניתנו בידיו וכי השיקים יכובדו.

לאחר ביטול השיקים שנמשכו ע"י המערערת לטובת המשיב, כמתואר במוצג 16 בתיק מוצגי המשיב, הגיש המשיב את תביעתו נגד המערערת ביום 21.11.02. במהלך ההתדיינות, הושג בין הצדדים הסכם דיוני בו הסכים המשיב לדחיית התביעה נגד מי שהיה יו"ר המועצה המקומית וצורף כנתבע 2 והצדדים הודיעו על מו"מ המתנהל ביניהם לסיום המחלוקות תוך זמן קצר, כמתואר בבש"א 3494/02 (מוצג 4 במוצגי המערערת).

צודק המשיב בטענתו כי דו"ח משרד הפנים הוגש לבימ"ש קמא, אולם המשיב לא קיבל על עצמו את תוכנו של הדו"ח כהכרעה מחייבת בין הצדדים, מה גם שבדו"ח אין התייחסות לתיקים פרטניים (למעט תיקו האישי של היו"ר) אלא לשכר נהוג בין יועצים משפטיים של מועצות מקומיות אחרות שנע בסכומים של 6,000 עד 7,000 ש"ח לחודש. בהמשך, ולאחר שניתן פסה"ד של בית משפט קמא יצאה הנחיית סגן הממונה על מחוז הצפון למועצה, לפעול לפי החלטת ביהמ"ש כפי שנרשמה בפסק-הדין ולכבדה (מוצג 35 לתיק מוצגי המשיב).

לדעתי צדק בית משפט קמא בקובעו שהמשיב הוכיח את הסכמתה המחייבת של המערערת בעניין חוב בסכום של 765,691 ש"ח הכולל שכר טרחה שוטף עד סוף יולי 2002 ושכר טרחה עבור שירותים משפטיים שונים נכון לינואר 2002. גבי השנים האחרות, פרט השופט שחורי את הסכומים המגיעים למשיב והגיע למסקנה על דרך הפשרה, בהביאו בחשבון כי בחלק מהתיקים השונים ראוי לקבוע שכר טרחה נמוך מ-10% ושבחלק מהתיקים לא סיים המשיב את טיפולו.

השופט י' דר:

אני מסכים.