פסק-דין בתיק עא 1759/05

ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופטת ר. למלשטרייך-לטר) מיום 29.8.05 לפיו דחתה תביעתו של המערער.

1.         המערער, יליד 1960, נפגע בתאונה מיום 10.7.96, כאשר מתח יריעת ברזנט רופפת ואחד הכבלים ניתק ופגע בעינו הימנית. התביעה התנהלה תחילה בבית המשפט המחוזי, שם נקבע כי התאונה מהווה תאונת דרכים, ולאחר מכן הועבר התיק לבית משפט השלום לדיון בנושא הנזק.

המל"ל קבע לתובע נכות בשיעור של 30% עקב עיוורון בעין ימין + 5% עקב עקירת עין ימין, והפעיל את תקנה 15 בשליש, כך שנכותו של התובע הועמדה על 47%. קביעת דרגת הנכות של המל"ל (להבדיל מהפעלת תקנה 15) מחייבת כקביעה על פי דין.

2.         לתובע נקבעה תקופת אי כושר מלא של 3.5 חודשים. במועד התאונה עבד המערער במקביל בשתי עבודות: כנהג משאית עצמאי וכשכיר חבר אגד. כתוצאה מהתאונה נשלל רשיון הנהיגה של המערער כנהג משאית וכנהג אוטובוס.

בית המשפט קמא הכיר, לצורך חישוב אובדן השתכרות בעבר ובעתיד, בהפסד מלא של השתכרות התובע כעצמאי.

אשר לעבודתו של המערער כשכיר, הוכח כי לפני התאונה המערער לא עבד כנהג, אלא כמנהל סניף, ובכך המשיך גם כשלוש שנים לאחר התאונה. לאחר מכן, ועד למועד מתן פסק הדין, עבד התובע כקופאי נהגים בתחנה המרכזית הישנה. הוכח כי במהלך  תשע השנים שחלפו מאז התאונה, לא הייתה ירידה בשכרו של התובע, ושכרו אף עלה ריאלית.  לאור זאת, לא נפסק לתובע פיצוי בראש הנזק של אובדן השתכרות לעבר כשכיר.

עם זאת, מצא בית המשפט קמא לפסוק לתובע סכום גלובאלי של 250,000 ש"ח בגין הפסד השתכרות בעתיד כשכיר " מתוך הנחה שקיים סיכוי קלוש שעבודת התובע באגד תופסק, והוא יאלץ למצוא עבודה חלופית". 

3.         סך הכל נפסקו לזכות המערער הסכומים הבאים:

כאב וסבל -  74,924 ש"ח; הפסד השתכרות בעבר (הפסד מלא כעצמאי) -795,725 ש"ח;  אובדן כושר השתכרות בעתיד (הפסד מלא כעצמאי+250,000 ש"ח לעתיד כשכיר) - 2,065,358 ש"ח ; הוצאות-2,000 ש"ח . סה"כ - 2,938,003 ש"ח. 

סכום זה נבלע בקיצבאות הנכות מעבודה המשתלמות לתובע ע"י המל"ל בסכום משוערך של 3,198,923 ש"ח, ועל כן נדחתה התביעה.

על כך נסב הערעור שבפנינו.

4.         המערער העלה שתי טענות עיקריות ונקדים ונאמר כי דינן להדחות.

א. הטענה הראשונה היא, כי מאחר שניזקו של התובע הוא מעבר לשילוש השכר הממוצע במשק, יש לנכות את תגמולי המל"ל באופן יחסי, המשקף את השתכרותו כדי שילוש השכר הממוצע במשק. זאת, בדומה להלכה לגבי ניכוי גימלת נכות כללית, שאז יש לנכות רק את החלק היחסי שנזקף לחובת התאונה.

בטענה זו אין ממש ולו מן הטעם שפסק הדין לא מתבסס כלל על חישוב של שילוש השכר. לא הוכח שהתובע השתכר כשכיר וכעצמאי מעבר לשילוש השכר הממוצע במשק, והפסד ההשתכרות חושב לפי השתכרותו של התובע כעצמאי, הנמוכה בהרבה משילוש השכר הממוצע במשק.

למעלה מן הצורך, נציין שאין מקום לסימטריה בין המגבלה הסטטוטורית של שילוש השכר הממוצע במשק, הקבועה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לבין ניכוי תגמולי המל"ל. חישוב גמלאות המל"ל נעשה על רקע המטרות הסוציאליות שבבסיס חוק המל"ל, בעוד שלחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים יש רקע שונה ומטרה תחיקתית שונה, גם אם סוציאלית במהותה. ניכוי תגמולי המל"ל מהפיצויים נעשה על פי התגמולים המשולמים בפועל בעקבות התאונה. גם במצב בו נפסקים לזכות הניזוק פיצויים על בסיס שילוש השכר במשק, בעוד הגמלאות שהוא זכאי לקבלם עולים על שילוש השכר במשק, אין בניכוי הגמלאות כדי לקפח את הניזוק, שאינו זכאי לקבל יותר ממלוא נזקו. 

במקרה שלפנינו, מאחר שכל התגמולים שמקבל המערער מקורם בתאונה, יש לנכותם באופן מלא מסכום הפיצויים - השווה ע"א 387/88 אוחנונה נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, דינים כט 871. זאת, להבדיל מניכוי גמלאות נכות, במקרה שבו לא כל הגמלה משולמת בגין הנכות הנובעת מהתאונה.

ב. טענה נוספת של התובע היא, כי היה על בית המשפט לפסוק 25% מסכום הפיצוי, ולמיצער, לפסוק 25% מהחלק היחסי של קיצבאות המל"ל המשתלמות לתובע בשל עבודתו  כשכיר באגד.

טענה זו לא ירדנו אל חקרה ואל פשרה. הזכות של הניזוק לקבל 25% מגובה הפיצויים, קמה רק כאשר יש צד שלישי-מזיק, שהמוסד לביטוח הלאומי זכאי לחזור עליו. במקרה שלפנינו, אגד אינה צד שלישי בתביעה. לתאונה שאירעה למערער בעת עבודתו כעצמאי אין כל קשר לאגד, וממילא אין למל"ל זכות לחזור על אגד בתביעת שיבוב.

למוסד לביטוח לאומי אין זכות חזרה על המעביד לאור סעיף 82 לפקודת הנזיקין, המעביד איננו נחשב כצד שלישי, ובתביעה כנגד מעביד אין לעובד-ניזוק זכות לקבל 25%. מבטחת הרכב עומדת בנעליו של מעביד, כצד שלישי שהמוסד לביטוח לאומי אינו יכול לחזור עליו - רע"א 545/85 אליהו חב' לביטוח בע"מ נ' אלג'ריסי,  פ"ד מד(2) 8. במקרה שלפנינו, המערער נפגע בעת עבודתו כעצמאי, וככזה, הוא נחשב כמעביד של עצמו, וחברת הביטוח באה בנעליו באדרת של מעביד - רע"א 686/97 מנורה חב' לביטוח בע"מ נ' עז' משה תמר, פ"ד נג(5) 145 (להלן: הלכת תמר). דעת הרוב בהלכת תמר, קבעה כי מקום בו מדובר בתאונת עבודה, אין תחולה להלכה שנקבעה בד"נ 30/83 כהנקא נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לח(4) 543, שם נקבע כי חברת ביטוח של עצמאי היא צד שלישי כלפי המוסד לביטוח לאומי. נציין כי על הלכת תמר הוגשה בקשה לדיון נוסף אך זו נדחתה - דנ"א  7012/99 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, דינים נז 523. הלכה זו היא המחייבת אפוא לענייננו, למרות הביקורת שנמתחה עליה - חנוך אריאל "עובד עצמאי שנפגע - מדוע אינו זכאי לתוספת 25% לפיצוייו" רפואה ומשפט 50 גליון 23 10/2000.