פסק-דין בתיק עא 1713/07

1.         בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט מיכאל תמיר) מיום 23.1.07 שניתן במסגרת בש"א 169623/05 וכן החלטתו מיום 7.12.06, לפיהן הותנתה הרשות להתגונן בהפקדת הסך של 90,000 ש"ח במזומן ו/ או בערבות בנקאית.

מדובר בתביעה שטרית לגבי שטר חוב שמספרו 026453 שנחתם לכאורה על ידי מערער מספר 3 כעושה השטר, ועל ידי המערערים 1 ו- 2 כערבים. שטר החוב ניתן כבטחון להסכם שכירות שנחתם בין המשיבה - המשכירה לבין חברת אפרופו ראשון לציון 1990 בע"מ (להלן:" השוכרת"), כאשר מערער מס' 3 חתם על השטר בהיותו מנהל החברה.

בהתאם לסעיף 14 להסכם השכירות נקבע כדלקמן:

" להבטחת כל התחייבויות השכור לפי הסכם זה... יפקיד השוכר במעמד חתימת הסכם זה בידיו הנאמנות של עו"ד גלית סיאני... ע"ס כולל של 60,000 $... אשר יפרע... ולא ישא תאריך אולם חברת העובדים תהא רשאית למלא בו תאריך פרעון באם תקבל השטר מהנאמן ותהא זכאית עם קבלתו לגבות סכומו מהשוכר או מהערבים".

2.         לטענת ב"כ המשיבה, השוכרת הפרה את תנאי השכירות בכך, שבין השאר, השתמשה במושכר באופן שחרג מתנאי הסכם השכירות, לא פינתה את המושכר במועד, ולא שילמה במועד את דמי השכירות ( ראה ס' 14 לעיקרי הטיעון של המשיבה).

מנגד טענו המערערים, כי מעבר לכך שלא הופרו על ידם התנאים בהסכם השכירות, מערערים 1 ו- 2 כלל לא חתמו על שטר החוב. בענין זה יצויין, כי בצדק טוען ב"כ המשיבה, שבתצהיר הראשון שצורף להתנגדות לביצוע השטר לא כפרו המערערים בכך שהם חתמו על השטר, אלא טענו טענות הגנה שונות, אם כי ציינו שלא צורף לאזהרה העתק של השטר. רק משקיבלו לאחר מכן העתק של שטר החוב, ועיינו בו, העלו לראשונה את הטענה כי לא הם שחתמו על שטר החוב וכי אין זו חתימתם.

עיון בלתי מקצועי בחתימות מלמד, שהחתימות אינן זהות ודי בכך, הואיל ומדובר בתביעה שטרית, כדי ליתן להם רשות להגן, כפי שבצדק קבע בית משפט  קמא.

טענתו של מערער מס' 3, אשר אינו כופר בכך שחתם על השטר כעושה השטר, היא כי הוא חתם כאורגן של החברה ורק בטעות לא הוספה חותמת החברה לחתימתו. אמנם, בצדק טוען ב"כ המשיבה כי קיימות הלכות לפיהן, גם כאשר מנהל של חברה חותם בשם החברה, הרי שאין הדבר משחרר אותו לחלוטין מחובתו האישית לחתום מאחורי התחייבותו, ואולם, טענתו זו מצדיקה ליתן לו רשות להגן.

משכך, אני סבורה שבצדק ניתנה ע"י בית משפט קמא הרשות להגן, מהטעמים שפורטו בהחלטת בימ"ש קמא, ונותרת לדיון השאלה האם בצדק קבע בית משפט קמא כי מן הראוי להתנות את מתן הרשות להגן בהפקדה בסך 90,000 ש"ח.

בית משפט קמא ציין כי אין בתצהירים של המערערים התייחסות לתשלום הסכום של 20,700 דולר (שנקבע בנספח ז') להתנגדות לביצוע שטר (להלן:" הסכם הפשרה") בו הודיעו הצדדים לביהמ"ש על הסכמות אליהן הגיעו לצורך מתן אורכה לשימוש במושכר, אלא רק טענות בדבר חוסר יריבות שבין המשיבה למבקשים, לאחר שהסכם הפשרה קבע כי המערערת 2 תשלם סכום זה אשר אין חולק כי לא שולם.

עיון בנספח ז' הנ"ל ובטענות הצדדים, הביאני למסקנה, שהיה מקום להורות על הפקדת הסכום הנ"ל כתנאי למתן רשות להגן.

בנסיבות אלה, אני קובעת כי יש להותיר את החלטת בית משפט קמא על כנה בכפוף לכך שגובה ההפקדה, כתנאי למתן רשות להגן, יעמוד על סך של 50,000 ש"ח שיופקדו לא יאוחר מיום 26.11.08, וזאת במקום הסכום שנקבע על ידי בית משפט קמא כתנאי למתן הרשות להגן.

בנסיבות העניין הנני קובעת כי לא יהיה צו להוצאות ובלבד שאכן המערערים יפקידו את הסכום הנ"ל ויקבלו רשות להגן. ואולם, הנני קובעת כי אם מסיבה זו או אחרת לא יופקד הסכום כמצויין לעיל, הרי שבמקרה זה הנני מחייבת את המערערים לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח + מע"מ, שישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום.

לגבי הערבות הבנקאית שהופקדה על ידי המערערת בתיק בית המשפט, הנני קובעת כי לאחר 30/11/2008 הצדדים רשאים להגיש בקשה לגבי הפיקדון לאחר קיום האמור לעיל.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום כז' בתשרי, תשס"ט (26 באוקטובר 2008) בהעדר הצדדים.

אסתר התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: