פסק-דין בתיק עא 1671/04

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט מאיר יפרח), מיום  27.10.03 בת"א 55665/01, אשר דחה את תביעת המערערת לתשלום יתרת חוב בגין דמי השהיית מכולות.

הרקע

1.                   המערערת היא חברה איטלקית לספנות ושיט, המנהלת עסקיה בארץ באמצעות סוכנות "אלאלוף ושות' ספנות בע"מ" (להלן: "אלאלוף"). המשיבה היא יבואנית צמיגי "מישלן" בישראל.

2.                   המערערת והמשיבה התקשרו ביניהן בהסכם לפיו סיפקה המערערת למשיבה שירותי הובלה דרך הים של מטעני צמיגים שייבאה המשיבה לארץ. הצמיגים הובלו במכולות, ואוכסנו בהן עד להשבת המכולות למערערת, לאחר פריקתם של הצמיגים.

3.                   הסכסוך בין הצדדים נסב על "דמי השהיית מכולות" (demurrage) בגובה 287,589 ש"ח שבהם ביקשה המערערת לחייב את המשיבה. לטענתה של המערערת, חבה המשיבה בתשלום בגין כל מכולה אשר סופקה לה, בתקופה שתחילתה במועד פריקת המכולה מהאוניה וסיומה במועד החזרת המכולה לחזקת המערערת או הסוכנת-אלאלוף, בניכוי מס 'פר "ימים חופשיים" אשר לגביהם הוסכם כי  לא יושת חיוב.

4.                   המשיבה טענה להגנתה כי בעלות הדין סיכמו בעל פה שינתן למשיבה פטור מלא מדמי השהיית מכולות; אלמלא הפטור, היתה נמנעת מייבוא  הצמיגים באמצעות המערערת. על יסוד פטור זה, לא נדרשה המשיבה מעולם לשלם דמי השהיית מכולות, למעט בשני מקרים, אשר באו על פתרונם בהסכמות שהושגו בין הצדדים.

פסק דינו של בית משפט קמא

5.                   בית המשפט קיבל את גרסת המערערת שמעולם לא הוסכם על מתן פטור מוחלט מדמי השהיית מכולות; כל שהוסכם היה כי נוכח היות המשיבה לקוח גדול, יינתנו לה 30 "ימים חופשיים" ללא חיוב, מיום הגעת המכולות לארץ, במקום תשעת הימים החופשיים הנהוגים אצל המערערת, כקבוע בחותמת המוטבעת על שטרי המטען. נושא זה, לא הוסדר בין הצדדים במסמך בכתב, והוסכם ביניהם בעל פה לסטות מהאמור בשטרי המטען.

6.                   בעניין סכומי החוב קבע בית המשפט כי הנטל להוכיחם מוטל על המערערת, אשר כשלה מלהרימו. בית המשפט ציין כי הסכם ההובלה לא הוצג לפניו, ואף בהוראות שטרי המטען אין כדי לסייע למערערת להוכיח גרסתה, שכן על פיהם חבה המשיבה בתום 9 "ימים חופשיים" בלבד. המצהיר מטעם המערערת, מר גורפינקל, אינו יודע מידיעה אישית כי המפורט בשטרי המטען אכן סופק למשיבה בפועל, ועל מנת להוכיח את נכונות תוכנם של שטרי המטען, כך נפסק, היה על המערערת להביא לעדות את מי שערך אותם, ולמצער את מי שבקיא במידע העובדתי הדרוש לחישוב דמי ההשהיה. גם דרישות התשלום אינן יכולות להועיל למערערת, שכן על אף שבית המשפט היה מוכן להניח כי הן אכן נמסרו למשיבה, עדיין לא יכלה הגב' אסתר אוחנה, שהצהירה מטעם המערערת על מסירתן, להעיד אם מספר הימים המוקלד בהן נכון. על המערערת היה להביא לעדות את מנפיק דרישות התשלום, ומשלא עשתה כן, אין הן יכולות לשמש ראייה לאמיתות תוכנן, אלא אך לעצם קיומן.

7.                   בית המשפט הוסיף וציין כי המערערת גם לא הוכיחה את התעריפים שעל פיהם חושבו דמי ההשהיה. המסמך אשר הוגש מטעמה (ת/3), המפרט דמי השהיית מכולות מיעדים שונים בעולם בהתחשב במספר ימי ההשהיה ובסוג המכולה, נערך 13 שנים קודם להגשת התביעה, ואף אחד מאנשי המערערת או המשיבה אינו חתום עליו. משקלו של מסמך זה, כך נפסק, הוא אפסי בנסיבות בהן לא יכול היה מר גורפינקל, המצהיר מטעם המערערת, לומר האם תעריפים אלה מתעדכנים מפעם לפעם, או להוכיח כי מדובר בנוהג המקובל על איגוד המשתמשים בהובלה ימית.

8.                   על יסוד האמור ,דחה בית המשפט את התביעה.

טיעוני המערערת

9.                   המערערת טוענת כי פסק דינו של בית משפט קמא לוקה בשתי טעויות. האחת, הטלת הנטל להוכיח את פרטי דרישות התשלום על כתפיה; והשנייה, אי קבלת דרישות התשלום כראייה לאמיתות תוכנן.

10.               לטענת המערערת, בחרה המשיבה להתגונן מפני התביעה בטענה כוזבת, שאין היא חייבת בתשלום דמי השהיה כלל, משום שהצדדים הסכימו שהיא פטורה מהם כליל. בכתב ההגנה שהגישה המשיבה, היא לא הכחישה את פרטי דרישות התשלום אשר צירפה המערערת לכתב התביעה, למעט הכחשה סתמית וכללית. משום כך, לא הועמדו פרטי דרישות התשלום במחלוקת, ומשקרס קו ההגנה הכוזב שבו בחרה המשיבה, היה על בית המשפט לחייבה במלוא הסכום שנתבע ממנה.

11.               המערערת מוסיפה כי דרישות התשלום אשר צורפו לכתב התביעה הן רשומה מוסדית, כמשמעות מונח זה בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971 (להלן: "פקודת הראיות"), שכן מדובר במסמכים הנערכים במהלך העסקים הרגיל של המערערת. כמו כן, קיים קושי אובייקטיבי באיתורם ובהבאתם לעדות של כל אחד מהבקרים אשר עסקו ברישום מועדי קבלתן והשבתן של המכולות. לפיכך, גם על פי ההלכה הפסוקה, מתקיים חריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה, והיה על בית המשפט לקבל את דרישות התשלום כראיה לאמיתות תוכנן. המערערת מציינת שקביעת בית המשפט, כי דרישות התשלום התקבלו בכפוף להוכחת תוכנן ומסירתן למשיבה סותרת את שנקבע בהחלטתו בזמן המשפט. בא כוח המשיבה אכן הסתייג מקבלת דרישות התשלום להוכחת תוכנן אך הסתייגותו לא אומצה בהחלטת בית המשפט. קביעת בית המשפט, כך נטען, מטילה נטל מוגזם ובלתי סביר, אשר על פיו כל תובע המבסס תביעתו על חשבונות שהונפקו בעסקו, במהלך פעילותו הרגילה, ייאלץ להוכיח כל פרט באותם חשבונות באמצעות עד היודע מידיעה אישית.

12.               אשר לתעריפי דמי ההשהיה המערערת טוענת כי תעריפים אלו נקבעו אף על גבי כל אחד משטרי המטען, המהווים ראיה לתנאי חוזה ההובלה, ולפיכך שגה בית המשפט כאשר קבע  שהתעריפים לא הוכחו.

טיעוני המשיבה

13.               המשיבה גורסת שטענותיה של המערערת כי דרישות התשלום הן "רשומה מוסדית" וכי עמד בפניה קושי אובייקטיבי להביא עדים רלוונטיים, הן טענות חדשות אשר לא הועלו בבית משפט קמא, ויש בהן הרחבת חזית אסורה. המשיבה מוסיפה כי התנאים המפורטים בסעיף 36 לפקודת הראיות לא התקיימו ועל כן אין מדובר ברשומה מוסדית. עוד היא מציינת כי התנגדה להגשתן של דרישות התשלום ולכן לא ניתן היה לקבלן ללא עדים רלוונטיים. עדים אלו, ממשיכים לעבוד אצל המערערת, ועל כן אין ממש בטענה כי לא התאפשר להביאם לעדות.

14.               המשיבה טוענת כי שאלת מספר ימי ההשהיה היתה פלוגתה מרכזית בבית משפט קמא, ואף המערערת היתה מודעת לנטל הרובץ עליה להוכיחם. אין ממש בטענה כי הכחשתה של המשיבה בהקשר זה היתה הכחשה "כללית וכוזבת", שכן המשיבה הכחישה את טענת המערערת באופן ענייני ומפורט.

15.               אשר לתעריף בגין יום השהייה- המערערת ניסתה להוכיחו באמצעות המסמך ת/3 המפרט את התעריפים המקובלים בענף, אך כשלה, ואף נמנעה מלהעיד נציג מוסמך של "איגוד המשתמשים בהובלה ימית" לגבי תוכנו של המסמך. הטענה כי התעריף מצוי בשטרי המטען לא נטענה בבית משפט קמא והמשיבה מתנגדת גם בעניין זה להרחבת חזית. מלבד זאת, הוכח כי הצדדים הגיעו להסכמות בעל פה בניגוד לחותמת המוטבעת על שטר המטען.

16.               לחלופין טוענת המשיבה כי שגה בית המשפט כאשר קיבל את גרסתה של המערערת באשר להסכמות בעל פה בעניין תשלום דמי ההשהיה. המערערת לא הציגה הסבר מדוע לא הפנתה למשיבה כל דרישה מפורטת ומסודרת לתשלום דמי ההשהיה עד להגשת התביעה, ושיהוי זה, כשלעצמו, מהווה טעם לדחיית התביעה, אף אם לא הסתיימה תקופת ההתיישנות. השתהותה של המערערת, מנעה מן המשיבה את האפשרות להתייחס אחת לאחת לכל דרישות התשלום שעניינן המכולות שקיבלה והחזירה במשך השנים.

דיון והכרעה

17.               לאחר שעיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון מטעם הצדדים, ולאחר ששמענו השלמות טיעון מב"כ הצדדים בעל פה הגענו למסקנה שדין הערעור להידחות,  גם אם לא מנימוקיו של בית משפט קמא.