פסק-דין בתיק עא 1528/05

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט זכריה ימיני), מיום 24.2.05 בת"א 3446/00, אשר חייב את המערערים בתשלום החזר הלוואה שאותה נטלו מן המשיב.

הרקע

2. על פי הסכם הלוואה מיום 18.12.95 (להלן: "הסכם ההלוואה"), לוו המערערים מן המשיב סך של 150,000$ (להלן: "ההלוואה") שאותה התחייבו לפרוע עד ליום 18.5.96. בהסכם ההלוואה נקבע כי בתקופה שמיום חתימתו ועד למועד שנקבע לפרעון, תישא ההלוואה הפרשי הצמדה וריבית בשיעור 5.5% לשנה, ואם לא תפרע ההלוואה במועד המוסכם יהיה על המערערים לפורעה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בשיעור של 12% לשנה. לטענת המשיב, הפרו המערערים את ההסכם ולא פרעו את ההלוואה.

3. המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערים ואלה ביקשו וקיבלו רשות להתגונן, למעט ביחס לסך של 20,000$. בית המשפט קמא (כב' השופטת ז. בוסתן שדנה בבקשה) קבע שטענת הקיזוז שטענו המערערים ביחס לסכום זה לא פורטה כנדרש ולפיכך נתן בית המשפט פסק דין חלקי על סכום זה.

4. המערערים מצידם הגישו תביעה שכנגד. לטענתם, התירו למשיב להציב 4 מכולות במגרש הנמצא בחזקתם, תמורת תשלום סך של 1,000$ לחודש (להלן: "עסקת הקונטיינרים"). המשיב לא שילם מאומה עבור השימוש שעשה במגרש, והם תבעו סך של 70,000$ בגינו.

5. שני הצדדים טענו שהמסמכים שהוצגו לבית המשפט זויפו, אך טענותיהם נדחו על יסוד חוות דעתו של גרפולוג שמינה בית המשפט בהסכמת הצדדים.

פסק דינו של בית משפט קמא

6. בפתח דיונו קבע בית המשפט כי אין מחלוקת שהמערערים קיבלו מן המשיב סכום של 80,000$, לו היו זקוקים בדחיפות לצורך רכישת משק. בית המשפט דחה את טענת המערערים כי החזירו למשיב סך של 60,000$ במזומן, וציין כי לא מצא את עדותו של המערער 1 (להלן: "המערער") אמינה. בית המשפט הוסיף כי יש לזקוף לחובת המערערים אף את הימנעותם מלהביא לעדות את המצהירים שלטענתם היו עדים להשבת סכום זה, וכי בנוהג שבעולם, כאשר אדם משיב הלוואה המעוגנת בהסכם, נוהג הוא ליטול קבלה והמערערים לא הציגו קבלה שכזו.

7. לפיכך, קבע בית המשפט כי המשיב זכאי להשבת סכום של 180,000 ש"ח, השווה ל- 60,000$ (כאמור, לגבי 20,000$ הנותרים ניתן זה מכבר פסק דין על ידי השופטת בוסתן). לסכום זה, כך נפסק, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית בשיעור 5.5% מיום ההלוואה (18.12.95) ועד ליום 18.5.96, המועד שנקבע לפירעונה. החל ממועד זה ועד ליום התשלום בפועל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית בשיעור 12%, בהתאם להוראות ההסכם.

8. אשר ליתרת ההלוואה בסך 70,000$ קבע בית המשפט כי הוא מקבל את גרסת המשיב שמסר למערער שיקים שסכומם הכולל עלה לסכום זה, במשך תקופה מיום 19.12.95 ועד יום 31.10.96. בית המשפט ציין שהמערער הודה שהיה זקוק לסכום זה למימון עסקיו וכן הודה בקבלת שיקים אחדים מאלו שהמשיב הגישם כראיה.

9. הואיל והצדדים חרגו מהמועד הנקוב בהסכם ההלוואה לקבלת הכספים, וחלקם של השיקים ניתנו במועד המאוחר למועד שנקבע לפירעון ההלוואה, סבר בית המשפט כי לא ניתן לקבוע את מועד הפירעון החדש, אשר החל ממנו על המערערים לשלם ריבית בשיעור 12%, על יתרת ההלוואה. לפיכך, חייב בית המשפט את המערערים בתשלום סך של 198,810 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בשיעור 5.5% מיום 31.10.96 ועד לתשלום בפועל.

10. גם בהתייחס לעסקת הקונטיינרים קיבל בית המשפט את גרסתו של המשיב שהמערער עשה במכולות שימוש כשטחי פרסום, וכי בשל כך סירב בשנת 1997 להחזיר אותן למשיב. בית המשפט ציין כי המערערים טענו ששילמו למשיב, על חשבון ההלוואה, סך של 60,000$ ונמנעו מלקזז סכום זה מסכום דמי השכירות בגין המכולות. מכך, הסיק בית המשפט כי דמי השכירות בעבור המכולות שולמו עד למועד התשלום של 60,000$. מועד זה אינו ידוע ועל כן הניח בית המשפט כי התשלום נעשה לפני סוף שנת 1996. לפיכך, קבע בית המשפט כי המשיב חב בתשלום דמי שכירות בגין החודשים ינואר עד דצמבר 1997, בסכום כולל של 58,440 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה שכנגד (30.4.02) ועד לתשלום בפועל.

טענות המערערים

11. המערערים מעלים שלל השגות כנגד פסק דינו של בית משפט קמא. בין היתר הם טוענים כי שגה בית המשפט בפוסלו באופן גורף את עדות המערער, ובקבלו את עדות המשיב, חרף הפרצות שנתגלו בה. לטענת המערערים, התעלם בית המשפט מכך שקיבלו מן המשיב סך של 80,000$ בלבד, ולא 150,000$ כנטען, והשיבו במסגרת יחסיהם המיוחדים עם המשיב סך של 60,000$ בשלושה מועדים שונים. לא היה מקום, כך נטען, להתעלם מהימנעות בא כוחו של המשיב מלחקור את עדי המערערים שהצהירו על החזרת הכספים במזומן, כמו גם משינוי החזית בתצהיר עדותו של המשיב שטען שאין מדובר בהלוואת סכום של 150,000$, כי אם בשתי הלוואות נפרדות.

12. לטענת המערערים נקלע בית המשפט לכלל טעות אף בכך שלא קיבל את התביעה שכנגד במלואה, וזאת על אף שקבע כי ההסכם המסדיר את עסקת הקונטיינרים אמיתי ותקף, וחרף העובדה שהמשיב לא העלה כל טענה כנגדו. לטענתם, פסק בית המשפט סך של 12,000$ בלבד בגין עסקה זו בהסתמך על טענה מעורפלת, אשר לא נטענה בכתב ההגנה, שהמשיב ביקש לקחת חזרה את המכולות במועד לא ידוע.

13. עוד משיגים המערערים על סכום הריבית שקבע בית המשפט. לטענתם, לא נתן בית המשפט דעתו ששיעור הריבית נוגד את הוראות חוק הריבית, התשי"ז- 1957 וחוק הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג- 1993. לחלופין נטען כי גם אם נכון לקבל שיעור ריבית כה גבוה, הרי שיש לפוסקו רק עד ליום הגשת התביעה (8.11.00) ולא עד ליום התשלום בפועל.

טיעוני המשיב

14. המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא אשר התרשם מעדויות הצדדים והביע דעתו ביחס למידת האמון שיש לייחס לגרסת המערער. אין מקום לדידו, להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט, לרבות בקביעותיו לעניין הריבית המבוססות על האמור בהסכם ההלוואה.

15. המשיב מבקש להדגיש כי אין כל שינוי חזית בעמדתו הברורה והמוצהרת כי נתן למערער הלוואה בסך 150,000$ על פי הפירוט שהוצהר. בעניין זה אין משמעות לכך שהמערער קיבל חלק מן הכספים בהמחאות מחברות שבבעלות המשיב ואין אף משמעות לעדויות המצהירים מטעם המערערים אשר לא הופיעו להיחקר על תצהיריהם.

16. לטענת המשיב עשה בית משפט קמא חסד עם המערערים כשזיכה אותם בסכום כלשהו מן התביעה שכנגד, וגם קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בעניין תביעה זו אף אינן מסוג הקביעות שבית משפט שלערעור יתערב בהן.

דיון והכרעה

17. כאמור, משיגים המערערים בערעור זה הן על קבלת תביעת המשיב והן על קבלתה החלקית של תביעתם.

18. אשר לקבלת תביעת המשיב שעניינה הסכם ההלוואה- טענת המערערים כי קיבלו מן המשיב סך של 80,000$ אך החזירו למשיב 60,000$ במועדים שונים היא טענה שבעובדה שבית המשפט דן והכריע בה ואין לגביה מקום להתערבותו של בית משפט זה.