פסק-דין בתיק עא 1515/02

העובדות

1.     ערעור על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התשי"ז - 1957 (להלן: "חוק הרדיפות") אשר קיבלה את הערר של המשיב לגבי דחיית תביעתו ע"י המערערת, היא הרשות המוסמכת לפי החוק. 

2.     המחלוקת בתיק זה נסבה על השאלה באם הוכח שהמשיב שהה או לא שהה במחנה עקורים על אדמת גרמניה במועד הקובע - 1.1.47.

חשיבותה של העובדה האמורה הינה בכך שעל מנת לקבוע אם המשיב הינו "נכה" הזכאי לתגמול לפי החוק, יש להיזקק להוראת סעיף 1 לחוק הפיצויים הפדרלי הגרמני הקובע כי "נכה" הוא מי שאלמלי הנאמר בהסכם השילומים בין מדינת ישראל לגרמניה מיום 10.9.52, היה זכאי לקבל פצוי מגרמניה.

הסכם השילומים הנ"ל לא מנע ממי ששהה במחנה עקורים על אדמת גרמניה ביום 1.1.47 לקבל פיצויים ישירות מגרמניה בהתאם לחוק הפיצויים הגרמני. לפיכך מי ששהה במחנה עקורים על אדמת גרמניה במועד הקבוע האמור זכאי היה לתבוע פיצוי ישירות מגרמניה, דבר שלא נמנע ע"י הסכם השילומים ולכן אינו זכאי לתבוע פיצוי לפי חוק הרדיפות. על כך יש להוסיף כי נרדפים שנמנעו מסיבות שונות לתבוע פיצויים מגרמניה ומשנת 1969 לא ניתן עוד לתבוע את גרמניה מחמת התיישנות, "נפלו בין הכסאות", וכדי לסייע להם במידה מסויימת נחקק חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת 2001) (תיקון ביטול והתליה של חקיקה שמקורה בהצעות חוק פרטיות) התשס"א - 2001 (להלן: "חוק ההסדרים") לפיו מי שאינו זכאי לתגמולים לפי חוק הרדיפות רק עקב שהותו על אדמת גרמניה ביום 1.1.47 יוכר כנכה על פי חוק ההסדרים, בתנאי שהגיש תביעה בהתאם לחוק זה עד ליום 30.9.02. עם זאת הזכויות המוקנות לנכה על פי חוק ההסדרים מצומצמות במידה ניכרת לעומת הזכויות שמעניק לנכה חוק הרדיפות ומכאן מאמצי הנכה להכרה בנכותו על פי חוק הרדיפות.

החלטת הועדה

3.     ועדת הערעורים קבעה בהחלטתה את אמות המידה הצריכות להנחותה בערעורים בסוגיה זו, ולפיהן הנטל הראשוני להוכיח כי העורר שהה ביום הקובע במחנה עקורים על אדמת גרמניה רובץ לפיתחה של המערערת. הכלי הכמעט בלעדי שבידי המערערת בענין זה הינם רישומי הצלב האדום, והנטל הראשוני מורם כאשר קיים רישום המלמד על שהייה במחנה העקורים ביום הקובע עצמו. גם כאשר עולה  מהרישומים שהעורר שהה במחנה עקורים טרם היום הקובע ולאחריו וכן כאשר קיים רישום רק לגבי התקופה שלפני היום הקובע או התקופה שלאחריו, עובר הנטל לכתפי העורר. ואולם יש שוני בכמות הראיות שעל העורר להמציא כשהנטל מועבר אליו: כשקיים רישום המלמד על שהיית העורר במחנה עקורים ביום הקובע, הנטל המוטל על העורר רב ביותר. כשהרישום מתייחס רק לתקופה שלפני או רק אחרי היום הקובע, הנטל מועט ביותר, ואילו כשקיים רישום הן לגבי התקופה שלפני והן לגבי התקופה שאחרי היום הקובע- מדובר במקרה ביניים. שעה שבוחנים את עמידת העורר בנטל המועבר אליו יש לבדוק האם טען מראש כי שהה במועד כלשהו במחנה עקורים, הסברו וראיותיו בתקופה הרלבנטית, דיוקם של שאר הפרטים לגביו ברישום (תאריך לידתו, פרטי הוריו, מקום לידתו, המועד בו עזב את המחנה ויעד העזיבה וכיוצא באלה פרטים) וכן ההסבר האפשרי לטעות ברישום. כאשר יש ספק לגבי שאלת היום הקובע, העורר ייהנה מן הספק, שכן מדובר בחוק סוציאלי שיש לפרשו באורח ליברלי.

4.     מכאן נפנתה הועדה לבחון את המקרה הספציפי לאור המבחנים האמורים. במקרה זה היה רישום של הצלב האדום כי ביום 14.1.47 שהה במחנה עקורים ובמועד לא ידוע עזב לאוסטריה. העורר טען כי שהה באוסטריה בין השנים 46 - 49, שם שימש אביו כמורה. הועדה הגיעה לכלל מסקנה כי המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה, שכן לא היתה כל ראיה לגבי המשיב לגבי היום הקובע או למועד שקדם לו וכן ציינה את התרשמותה מהמשיב.

הערעור

5.     המערערת טוענת כי לאור נסיונה בתיקים אלה אין בדרך כלל רישומים לגבי היום הקובע עצמו, אלא רק לגבי תאריכים סמוכים לו שנרשמו בעקבות פניות שנעשו ע"י התובע-העקור לרופא או לגופים אחרים במחנות העקורים. בידי המערערת אין כלים לסתירת גירסת התובע ולכן הנטל עליו להוכיח את תביעתו בצורה המשכנעת ביותר. במקרה זה נתגלעו סתירות בגירסת המשיב, שכן בתביעה שהגיש למערערת ציין כי ביום הקובע שהה בשטייר שבאוסטריה ולא ציין כלל כי שהה על אדמת גרמניה בתום המלחמה. לנוכח רישומי הצלב האדום על שהייתו במחנה העקורים בסמוך לאחר היום הקובע והציון ברישומים אלה כי עזב לאוסטריה, דבר המחזק את מהימנות ואמיתות הרישומים, ומצד שני הימנעות המשיב מציון שהותו על אדמת גרמניה בתום המלחמה, כל אלה היו צריכים להוליך למסקנה כי המערערת הרימה את הנטל. כאשר הוצגו למשיב רישומי הצלב האדום לגבי שהייתו בגרמניה ביום 14.1.47 טען כי לא זכר כלל שהיה בגרמניה ולכן הדבר לא אוזכר בתצהירו שהוגש למערערת עם תביעתו. הדבר אינו מתיישב עם הפירוט שמסר לגבי שאר מקומות הימצאו לאחר המלחמה.

לטענת המערערת בחינת המקרה לאור המבחנים שהועדה עצמה קבעה כאמור חייבת היתה להביא למסקנה בדבר דחיית הערר. לבסוף מציינת המערערת כי באם יתקבל הערעור היא מוכנה לראות בערר שהגיש המשיב תביעה לפי חוק ההסדרים.

6.     כנגד זאת טוען המשיב כי אין רישום לגבי היום הקובע וכי העובדה שלא ציין בהצהרותיו שהיה בגרמניה לאחר המלחמה אין די בה כדי להסיק שהיה בגרמניה ביום הקובע. המשיב הוכיח את זכאותו ואין מקום לחיפוש נימוקים כדי לשלול את הזכאות, שכן הגישה צריכה להיות ליברלית כלפי נרדפי הנאצים.

דיון

7. אמות המידה והמבחנים שקבעה הועדה בהחלטתה ולפיהם עליה לשקול את הסוגיה הנדונה, הינם מבחנים סבירים וראויים ויש לאמצם. יש לחזור ולהדגיש כי אין לנו אלא לחזור על הדברים שהשמענו לגבי נסיונה ודרכי פעולתה של הועדה:

"הועדה רשאית היתה להסתמך על הידוע והמומחיות שיש לה מתוך נסיונה...בדומה לדברים שנפסקו לגבי בית-הדין לשכירות כי כבית-דין מקצועי בתחום שהוא מופקד עליו רשאי הוא להסתמך על נסיונו בשטח זה (ראה ע"א 4868/90 אנגל נ' בודסקי פ"ד מו(4) 434), כך הוא לגבי ועדת העררים דנן. ועדה זו יושבת על המדוכה בכל העררים של נכי רדיפות הנאצים ויש לה נסיון מרובה לגבי כל האירועים וכל ההגבלות במדינות בהן מדובר. לפיכך רשאית היא להישען גם על נסיונה זה, בבואה לשקול את גירסת המערערת" (ע"א 2814/02 פייגל נ' הרשות המוסמכת; וראה גם ע"א 2939/02 פייג נ' הרשות המוסמכת). 

8.     אחר הדברים הללו יש לבחון באם אמנם בדקה הועדה את גירסת המשיב על פי אותם מבחנים המנחים אותה. אכן, כאשר מצויים רישומים הן לגבי טרום המועד הקובע והן לאחריו, הנטל המועבר אל התובע כבד יותר, ואילו כשמצוי רישום רק לגבי התקופה הקודמת ליום הקובע או רק לגבי התקופה המאוחרת, הנטל מועט יותר. במקרה זה הרישום התייחס אך ורק למועד שלאחר היום הקובע, קרי ליום 14.1.47. אך גם בנסיבות אלה חייבת היתה הועדה לבחון את כל הפרטים הנקובים בהחלטתה לגבי דיוק הרישומים, וכן הסברו וראיותיו של התובע. בהחלטת הועדה אין כל התייחסות וכל בדיקה של הפרטים הללו, אלא רק ציון כי מסקנתה מבוססת על כך שמדובר ברישום לגבי מועד המאוחר ליום הקובע ועל ההתרשמות מהמשיב. דא עקא שבחינת המקרה לאור הפרטים האמורים מוליכה למסקנה שונה. מדובר במועד סמוך ביותר למועד הקובע, יש דיוק בפרטי הרישום, לרבות ציון עזיבת המשיב לאוסטריה, ומצד שני יש אכן משמעות לעובדה שהמשיב לא ציין כלל את שהייתו בגרמניה בתצהירו למערערת. לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לעובדה שבתצהיר יש פירוט מלא ומדוקדק של כל מקומות שהייתו של המשיב ורק השהיה בגרמניה נשמטה משום מה, דבר שאין לתרצו בשכחה גרידא.

9.     המסקנה היא כי יש ממש בערעור ולפיכך יש לקבלו ולהורות על דחיית הערר של המשיב. לאור הצהרת המערערת ניתן לראות בערר תביעה מטעם המשיב שהוגשה לפי חוק ההסדרים.

יהושע גרוס, סגן-נשיא