פסק-דין בתיק עא 1504/02

זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ד. קוברסקי) בת.א. 19342/01 לפיו נדחתה תביעתו של המערער לתגמולי ביטוח בשל התיישנותה.

1.                    רקע

(א)                ביום 26.8.92, בהיות המערער בנסיעת עבודה בחו"ל, נפצע בתאונת דרכים קשה. המערער נפגע, בין היתר, בראשו ובידו. במועד התאונה היה המערער מבוטח בפוליסה לביטוח תאונות אישיות (להלן: "הפוליסה").

(ב)                 ביום 1.2.93 פנה המערער אל המשיבה בבקשה לקבל פיצוי על פי הפוליסה (להלן: "מכתב הפנייה"). ביום 1.3.93 הושב לו כי החומר שהועבר למשרדי המשיבה מתייחס לאי כושר, אשר אינו נכלל בכיסוי הביטוחי; שכן הפוליסה מכסה את המבוטח בגין נכות צמיתה או מקרה מוות בלבד.

(ג)                  במקביל פנה המערער למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בתביעה להכיר בתאונה כתאונת עבודה ותביעתו נדחתה. בהמשך, הוגשה על ידו תביעתו אל בית הדין לעבודה אשר בסופו של יום, לאחר הליך ממושך, קיבל את טענתו כי אכן מדובר בתאונת עבודה. משכך, פנה אל הוועדה הרפואית של המל"ל וביום 19.1.00 קבעה הוועדה את דרגת נכותו הצמיתה בשיעור של 30%.

(ד)                 המערער פנה אל המשיבה ביום 30.3.00 בדרישה לקבל את תגמולי הביטוח על פי הפוליסה בהתאם לאחוזי הנכות שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית של המל"ל. דרישתו זו נדחתה על ידי המשיבה, בין היתר, בטענה כי תביעתו התיישנה.

(ה)                לאור זאת הגיש המערער את התביעה נשוא ערעור זה ביום 1.2.01. המשיבה עתרה לדחות את התביעה על הסף בטענת התיישנות, ובנוסף נטען על ידה כי הפוליסה אינה מכסה תאונות דרכים. בית המשפט לא ראה להזקק לסוגייה זו נוכח מסקנתו שלהלן (ואף אנו איננו נדרשים לכך).

2.                    פסק הדין קמא

(א)                נקודת המוצא לדיונה של הערכאה הדיונית היא בסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן: "החוק"), שתחולתו נקבעה גם בפוליסה. סעיף זה קובע, כי תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר קרות מקרה הביטוח. המחלוקת בין הצדדים, כפי שהוגדרה על ידי בית המשפט, נעוצה בשאלה מאיזה מועד מתחיל מירוץ ההתיישנות. לשיטת המערער, יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מיום קביעת הנכות הצמיתה על ידי המל"ל, 19.1.00; בעוד על פי גרסת המשיבה מתחיל המירוץ ביום התאונה עצמה, דהיינו מיום 26.8.92.

(ב)                 במחלוקת זו, קיבל בית המשפט את עמדת המשיבה וקבע כי פרשנות מילולית של הפוליסה מעלה כי מקרה הביטוח הוא מועד התאונה עצמה ולא מועד התגבשות הנזק. הוא הוסיף, בהסתמך על רע"א 1395/00 צפריר נ' אררט (לא פורסם) (להלן: "עניין צפריר"), כי תקופת ההתיישנות נמנית מיום אירוע התאונה- מקרה הביטוח.

(ג)                  בית המשפט עמד על ההלכה שנפסקה בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554 (להלן: "עניין בוכריס"), לפיה התגלות נזק תחל את מרוץ ההתיישנות, אם ניזוק כאדם סביר היה בנסיבות העניין מגיש תביעה בגינו. בהסתמך על הלכה זו קבע בית המשפט כי לפחות מיום פנייתו אל המשיבה, 1.2.93, ידע המערער כי נפגע וכי נגרם לו נזק, גם אם היקף הנזק טרם התגבש או נקבע סופית. בפני המערער, כך נפסק, עמדו שתי חלופות: להגיש תביעתו ולבקש מבית המשפט להמתין עם בירורה עד שיקבע מצבו הרפואי לאשורו; או להגיע עם המשיבה להסכמה בדבר הארכת תקופת ההתיישנות. משלא נקט באף אחת מן החלופות הללו, אין לו להלין אלא על עצמו.

(ד)                 בשולי הדברים ציין בית משפט קמא כי המערער הינו עורך דין במקצועו, ועל כן "חייב היה להיות מצויד בידיעת החוק" ולנהוג בדרגת זהירות המאפיינת עורך דין סביר.

(ה)                על יסוד קביעות אלה, נדחתה תביעת המערער בשל התיישנותה.

3.                    טענות המערער

(א)                בעיקרי הטיעון מטעמו טוען המערער שסבר כי ידו השמאלית, בגינה נקבעו לו אחוזי הנכות, שוקמה לחלוטין, וזאת בהסתמך על דברי מומחים בתחום כירורגיית היד. בשל כך הניח כי לא נגרם לו נזק ממשי המזכה אותו באחוזי נכות קבועים, או לכל היותר יהיה זכאי לאחוזי נכות בשיעור נמוך, אשר אין כדאיות כלכלית להגיש תביעה בגינם.

בכך, על פי הטענה, מתקיימים התנאים שנקבעו בעניין בוכריס. היינו, עד לאחר ביצוע בדיקת ה- EMG, הפגיעה בידו של המערער לא היתה משום נזק אשר אדם סביר היה מגיש בגינה תביעה.

(ב)                 המערער נסמך בטיעוניו על פסק הדין (בדעת רוב) בע"א 1105/01 אמיתי דויד נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, תק- מח 2003(2) 94 (להלן: "עניין  אמיתי"). באותו עניין נקבע ע"י כב'  השופטת קובו - בהסכמת כב' השופטת רובינשטיין - כי כל עוד לא התגבש הנזק הקבוע, ולא באה לעולם הנכות הצמיתה, לא קמה עילת תביעה מכוח הפוליסה.

(ג)                  המערער מדגיש כי לא ידע, ואף לא היה בידו לדעת, את העובדות המהוות את עילת התביעה עד שהתקבלה החלטת הוועדה הרפואית במל"ל. החלטה זו התקבלה רק בעקבות בדיקת ה- EMG  שעל קיומה לא ידע המערער, ואף לא ידעו רובם של חברי הוועדה הרפואית של המל"ל, למעט רופא בודד אשר הפנה את המערער לבדיקה.

(ד)                 המערער מוסיף כי אף מתנאי הפוליסה עצמה עולה כי לא ניתן להגיש תביעה כל עוד לא מצויים בידי התובע כל המסמכים והמידע הדרושים לבירורה, מהם ניתן ללמוד מהו המועד בו נולדה עילת התביעה.