פסק-דין בתיק עא 1444/07

המערער שבפנינו הוא יליד 1926 והוא הוכר כנכה רדיפות בשל עבודות כפיה שביצע ברומניה, במהלך השואה.

למערער הוכרו נכות נפשית מרדיפות בשיעור 25%, פגיעה בעמוד השרה בשיעור 10%, כאשר חצי מכך הוא על חשבון הרדיפות, ובברכיים כפגיעה מוסבת מעמוד השדרה בשיעור 20%, מתוכם חצי על חשבון הרדיפות. סך הכל הוכרה למערער נכות כוללת בשעור 35.875 אחוז.

המערער טוען כי פרט לנכויות שהוכרו לו, הוא סובל מנכות נוספת שעניינה פגיעה בדרכי הנשימה. לטענתו, הוא סובל ממחלת האסטמה, שהתפתחה אצלו בתקופת שהייתו  במחנה עבודה של הנאצים בשנים 1942 - 1944.

המשיבה, הרשות המוסכמת על פי חוק נכי רדיפות נאצים, התשי"ז - 1957 (להלן:-"החוק"), דחתה את תביעתו של המערער להכרה במחלת האסטמה, ועל כך ערר המערער בפני ועדת הערר.

עררו נדחה ביום 26.7.05 על ידי ועדת הערר היושבת בדין מכוח החוק.

אליבא דועדה, המערער  לא עמד בנטל המוטל עליו להוכחת קשר סיבתי בין מחלת האסטמה לארועי השואה. הנימוק העיקרי עליו נשענה החלטת הועדה הינו, כי כל המסמכים שהוגשו על ידי המערער מצביעים על כי מחלת האסטמה הופיעה אצלו רק בשנות ה- 90 ולא בשנות השואה, או בסמוך להן.

על החלטת הועדה שדחתה את הערר - ערער המערער לבית משפט זה.

בית המשפט, כב' השופט א' שילה, הביא את הצדדים לכלל הסכמה ולפיה, יחזור המערער לדיון בועדה, לאחר שיגיש תצהיר ובו יפרט את כל ההיסטוריה הרפואית שלו הקשורה למחלת האסטמה או למחלת ריאות אחרת, לרבות כל אינפורמציה שהיא בהקשר זה.

המערער הגיש לועדה תצהיר וכן מכתב מדר' יוליאן ברון המכיר את המערער משנת 1990. ממכתבו של דר' ברון עלה כי המערער אכן דיווח לו על טראומות נפשיות וגופניות מתקופת השואה, לרבות בעיותיו הנשימתיות, וכי לטענת המערער הוא אושפז בגין בעיות הנשימה כבר ברומניה וטופל תרופתית גם כשעלה ארצה.

הועדה דנה בשנית בטענותיו של המערער, בחנה אותן, בחנה את המסמכים שהונחו בפניה, ובסופו של יום הגיעה לכלל מסקנה חוזרת, כי לא הוכח  קשר בין שהייתו של המערער במחנות כפיה בשנות השואה לבין מחלת האסטמה.

דר' ברון, שעליו הסתמך המערער, מכיר אותו רק משנות ה- 90', שעל כן לא ניתן להתלות בדבריו כאסמכתא לקביעת קשר בין מחלת האסטמה לבין השפעות השואה.

עוד קבעה הועדה, כי התיעוד הרפואי מצביע על כך שהמחלה כאמור נוצרה רק בשנות ה- 90'.

על החלטתה של הועדה בעיון החוזר, הערעור שבפנינו.

בישיבה קודמת שהתקיימה בפנינו, הפנינו את המערער פעם נוספת לועדה, אלא שפניה נוספת זו לא שינתה את המצב ומסקנתה של הועדה נותרה בעינה.

בסיומו של הדיון היום בפנינו, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הסכים ב"כ המשיבה בהגינות רבה, להותיר את נושא קבלת הערעור לשיקול דעתנו.

לאחר ששקלנו את הטענות, דעתנו היא כי יש מקום במקרה זה לקבלה חלקית של  הערעור וזאת בעיקר משיקולים של חסד ועל דרך לפנים משורת הדין, בהבדל משורת הדין.

על פני הדברים, לא שגתה הועדה במסקנתה.

אין אכן תעוד כלשהו שמצביע על כך שהמערער סבל ממחלת האסטמה כבר בשנות השואה, או סמוך לאחר מכן. כל נסיונותיו של המערער למצוא תיעוד מסוג זה, ככל הנראה לא העלו תוצאות של ממש. 

יחד עם זאת, אנו מייחסים משקל מסויים, מוגבל בהיקפו, לכך שהמערער הגיש את התביעה להכרה במחלת האסטמה לנכות הקשורה בתקופת השואה, בד בבד עם בקשתו להכרה בנכות האורתופדית, כאשר גם באשר לנכות האורתופדית למעשה נשענו הדברים בעיקר על תצהירו.