פסק-דין בתיק עא 1435/02

 ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט דן מור ת.א. 18691/94) מיום 15.1.02 שהורה על סילוק ידם ופינויים של חיים ובתיה וגנשטיין - (להלן: "המערערים") מדירת מגורים ברח' 198 מס' 4 ביפו והחצר שסביבה (כמפורט בשרטוט מודד, ת/2 בתיק מוצגי בימ"ש קמא) - להלן: "הנכס", בתנאי שרשות הפתוח (להלן: "המשיבה") תשלם להם 150,000 ש"ח וכן 10,000 דולר כנגד פינוי בפועל שיבוצע לא לפני תום 4 חדשים מיום מתן פסק הדין.

רשות הפתוח הסכינה עם פסה"ד .

משנת 1952 החזיקה בנכס גב' באיה כהן ז"ל. בשנת 1961 התחתנה באיה כהן עם משה וגנשטיין ז"ל והשניים התגוררו בנכס ברציפות עד מותם (באיה כהן הלכה לבית עולמה לפני בעלה שנפטר בשנת 1991). השניים לא שילמו דמי שכירות במשך כל תקופה זו. בשנת 1993 דרשה המשיבה מהמערערים לפנות את הנכס בטענה שתפסו בו חזקה ביום פטירת משה וגנשטיין ז"ל אביו של חיים וגנשטיין וזאת ללא רשותה וללא הסכמתה.

הנכס נרשם בשנת 1994 על שם המשיבה.

לאחר שנשמעו עדי המשיבה בפני כב' השופט גולדין נעשה בין הצדדים הסדר דיוני בהמלצת כב' השופט אוקון ובפניו לפיו:

"א. בית המשפט ימנה שמאי אשר ישום את שווי זכות הבעלות בדירת המגורים המוחזקת על ידי הנתבעים.

ב. על פי סיכומי הצדדים בעל פה, ידון בית משפט זה ויקבע מה היקף זכותם של הנתבעים בנכס, ובהתאם יקבע בית המשפט את שווי דמי הפינוי שיגזרו מתוך שווי הבעלות, בהתאם להיקף הזכות ולתובע תעמוד האפשרות, על פי שיקול דעתו, להודיע לנתבעים אם ברצונו לפנותם כנגד תשלום. במידה ויודיע כן יהיה על הנתבעים למסור את החזקה בתוך 4 חודשים ממועד ההודעה ומיד בסמוך לאחר מכן ישלם התובע את סכום דמי הפינוי בתוספת הפרשי הצמדה למדד הדיור החל ממועד השומה ועד למועד התשלום בפועל.

             ג.  למען הסר ספק, במידה ובית המשפט יסבור כי הנתבעים לא אוחזים בכל זכויות שהם מובן שדמי הפינוי יהיו אפס, ובמקרה כזה יורה בית המשפט על פינוי שיבוצע בתוך תקופה שלא תעלה על 4 חדשים.

             בית המשפט יחליט בענין על פי שיקול דעתו, לאחר שישמע את טיעוני הצדדים ויפעל על פי הנחיותיהם, ויעשה זאת בדרך של קביעת סכום".

בעקבות ההסדר הדיוני כמתואר, פרשת הראיות לא הושלמה (ראיות המערערים לא נשמעו כלל) והוגשו סיכומים בכתב לכב' השופט דן מור.

על רקע זה, אף ניתן להבין את התייחסותו של בית המשפט לתצהיר המערער חיים וגנשטיין (מוצג כד' בתיק מוצגי המערערים) למרות שלא העיד ולא נחקר נגדית, וכן את השינויים במותב שישב לדין. 

הנה כי כן, הצדדים הסכימו שפסק הדין ינתן על פי שיקול דעת בית המשפט ולאור סיכומיהם וזאת על דרך של קביעת סכום.

נוכח ההסדר הדיוני, כל טענותיה של ב"כ המערער בהודעת הערעור כי בימ"ש עשה שימוש בראיות בלתי קבילות או שמשקלן מועט אינן במקום. במיוחד, כאשר מסכת הראיות לא הושלמה כדת וכדין וזאת בהסכמת הצדדים, וכשאין כל טענה בערעור כי ההסדר הדיוני נכרת שלא כהלכה או כי יש לפרשו אחרת מהמצוטט לעיל.

הלכה למעשה רשאי היה בית המשפט להכריע הדין ללא נימוק ויש טעם בדברי ב"כ המשיבה כי לאור המסגרת ההסכמית שקיבלה תוקף כאמור, אין יסוד לערעור דנן.

הנה כי כן כבר מטעם זה היה מקום לדחות הערעור. יחד עם זאת, לאחר שעיינו בחומר שהיה בפני בית משפט קמא, נחה דעתנו שלמנוחים כהן ווגנשטיין לא היו זכויות בנכס מעבר לבר רשות. אך גם אם נצא מהנחה שהיו להם זכויות של דיירים מוגנים כאלה אינן מצויות בידי המערערים כאן. לפיכך, סילוקם מהנכס איננו בגדר טעות בלתי סבירה שעלינו לתקנה בערעור ובפרט משהסילוק הותנה בהחזרת השקעתם בנכס כמפורט בפסק הדין.

לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה בזאת.

המערערים ישלמו למשיבה את הוצאות הערעור וכן שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

הסכום שהופקד כעירבון יחולט על חשבון ההוצאות.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.