חן:

לא הצטרפנו להליך כי לא ידענו עליו. התקבלה החלטה בהסכמה.

שחאדה:

המעלית עדיין לא נהרסה. יש לנו סעד חילופי על מנת להשאיר את המעלית. הלקוחות שלי אינם חייבים לשלם עבור הקמת המעלית. המצב המשפטי, כאשר הוא מקים את המעלית בלי היתר ובלי הסכמה מהמערערים, המעלית הופכת להיות חלק מהרכוש המשותף.

מועלם:

עלות הקמת המעלית היא כ - 250,000 ש"ח. היא עולה עד לקומה הרביעית. זה בית שהוא רק לעלות מהרחוב, ברח' עבאס, כדי הגיע לתחילת הדירות . יש 4 דירות שהיום יש עוד דירה אחת בשלבי סיום שהיא דירה חמישית, שמתוכם שתיים שייכות למשפח' שמאס ושלוש למשפח' בחוס. המעלית כיום היא לא פועלת. הפיר לא הרוס אך המכונות פורקו. חלקם בסביבות 80,000 ש"ח. אחת הדירות שלהם היא יותר קטנה.

שחאדה:

שוחחתי עם מרשיי והם לא יכולים לקבל את הצעת בית המשפט. יש טעות אחת בפסק הדין שלא נכתב שם שצריך להחזיר את המצב לקדמותו, למרות שבהודעתו של המשיב, הוא התחייב שישיב את המצב לקדמותו. הדבר משנה לגבי המדרגות החלופיות שהיום אינם תקניות ולפי פסק הדין הוא לא מתחייב לתקן אותם. עם פירוק המעלית, הסעד של התרת השימוש במעלית מתייתר. המעלית פורקה לפני שבוע ויש את עניין ההוצאות משפט שלא נפסקו בהליך הקודם. אמנם חברי טען שערכאת הערעור אינה מתערבת בהוצאות אך יש כלל אחר שקיים לפסיקת הוצאות.

מועלם:

המשיב עומד בהודעה שניתנה על ידיו למפקחת אשר בהסתמך עליה ניתן פסק הדין נשוא הערעור.

אני נתתי את ההודעה שלי ב - 17/1/05. המפקחת ניסתה להגיע להסדר אך הצדדים לא הגיעו להסדר. המפקחת נתנה בסופו של דבר פס"ד.

חן:

אני מייצג לקוחה שהיא בעלת דירה בבניין. בניית המעלית נעשתה בהסכמתה. היא לא היתה צד להליך בפני המפקחת. אנו לא כבולים ולא קשורים להסכמה שניתנה ע"י המשיב. היינו אם לא יימצא פתרון לעניין המעלית, אני מבקש לשמור את כל הזכויות למרשתי. לטענתנו היתה הסכמה גורפת של כל השכנים, גם של המערערים.

פסק-דין

1.         בפסק דינה של המפקחת על רישום המקרקעין חיפה, נשוא הערעור שבפנינו, אושרה הסכמת הנתבע להריסת מעלית, לרבות פיר המעלית וגשר היציאה ממנה בתוך שמונה חודשים מיום מתן פסק-הדין. הסכמה זו ניתנה בעקבות הליכים שנקטו המערערים בפני המפקחת  ובהם טענו כי המעלית נבנתה ברכוש המשותף וללא שניתנה לכך הסכמתם מראש.

2.         בערעור שבפנינו אין המשיב מבקש לחזור בו מההסכמה שניתנה למפקחת המלומדת. טענת המערערים היא שהמפקחת נמנעה ממתן סעדים נוספים בהליך שבפניה הגם שאלה נתבעו על ידיהם.

3.         לאחר ששמענו בהרחבה את טענות הצדדים, איננו סבורים שהיה מקום לערעור הנוכחי.  הסעד העיקרי שנתבע על ידי המערערים התייחס לנושא המעלית. נושא זה הסתיים עם קבלת ההסכמה המצוטטת של המשיב-הנתבע והסעד האופרטיבי שניתן בסע' 7א לפסק-הדין נשוא הערעור.  כל יתר הנושאים שעניינם יישום פסק-הדין נשוא הערעור או שימוש הנעשה על ידי דיירים ברכוש המשותף, צריכים להידון בראש ובראשונה בפני המפקחת ולא בערכאת הערעור.  עד כמה שהנושאים האלה הועלו בפנינו, הרי לאור הטענות ששמענו איננו רואים עילה להתערבות מצידנו. ברור שאין בכך כדי למנוע בעל דין מעוניין לחזור אל המפקחת, אם יש לו עילה לכך.

4.         בסופו של יום לא היה מקום לערעור הנוכחי. המערערים עמדו על זכותם לסילוקה של המעלית מכיוון שזו נבנתה ברכוש המשותף.  הם סרבו לכל פתרון שיאפשר המשך שימוש על ידי כלל הדיירים במעלית, תוך חלוקה, כזו או אחרת, של הוצאות ההקמה ועלות השימוש. אפשר שהם היו רשאים לעמוד על מיצוי זכותם זו שבדין. ספק בעניינו אם היה הגיון כלכלי או מעשי בעמדה זו, מה גם שמלשון הטענות בערעור עולה שהמערערים מבקשים להשאיר את המעלית ולעשות בה שימוש ללא השתתפות כספית כלשהי מצידם.  פתרון אחרון זה, בוודאי שאינו מקובל.

5.         המערערים קיבלו את הסעד העיקרי לו עתרו בפני המפקחת. מכיוון שכך, לא היה מקום לפנות אלינו בערעור הנוכחי. אנו דוחים אותו, לכן. אנו מחייבים את המערערים ביחד ולחוד לשלם למשיב את הוצאות המשפט בערעור וכן שכ"ט עו"ד בסך 8,000 (שמונת אלפים) ש"ח + מע"מ, להיום.

6.         למניעת ספק, אנו רושמים את המובן מאליו.  פסק-הדין שניתן ע"י המפקחת ופסק הדין שניתן על ידינו בערעור, מתייחס אך ורק לבעלי הדין המצויינים בפסקי הדין.