פסק-דין בתיק עא 1366/02

1.                   ערעור וערעור שכנגד על פסק דינה של כב' השופטת לבנה צבר בת.א 4907/98 (בית משפט השלום רמלה) בתביעה שהגיש אוהב ציון דניאל, המערער והמשיב שכנגד (להלן: " המערער"), כנגד ניסים הדס, המשיב והמערער שכנגד (להלן: " המשיב").

2.                   המערער תבע את המשיב, ובכתב התביעה איחד סעדים ועילות שאין ביניהם כל קשר זולת שם הנתבע. תביעה אחת היתה לתשלום דמי שימוש במקרקעין והוצאות בגין התקנת שלטי פרסום המיוחסת למאי 1996. התביעה השניה עניינה "נזקים בגין רשלנות בקשירת עסקת מכר" (ראה סעיף 11 על סעיפיו הקטנים) והיא מיוחסת לתקופת זמן במהלך 1996. התביעה השלישית היתה לתשלום דמי נזק בגין ביטול עסקת שכירות כשהעוולה המיוחסת למשיב היא גרם הפרת חוזה. תביעה זו מתייחסת לתקופת זמן של מרץ 1997.

3.                   במהלך הסיכומים בערכאה הדיונית וויתר המערער על תביעתו לתשלום דמי שימוש במקרקעין והחזר הוצאות התקנת שלטי הפרסום, כך שנותרו לדיון במסגרת פסק הדין העילות האחרות שעניינן כמפורט, התרשלות בקשירת עסקת מכר וגרם הפרת חוזה.

4.                   בפסק דינה קובעת השופטת הנכבדה כי המערער הינו בעל נכסים והמשיב עיסוקו בתיווך. המערער ביקש להסתייע במשיב לצורך מכירת מגרש ביתו המצוי בעיר שוהם. הקונה המיועד היה אחד בשם הרצל רוקח. על פי דברי המערער הסתבר כי מכירת המגרש באותה תקופה היתה אסורה על פי כללי מנהל מקרקעי ישראל. לטענתו של המערער, סיכום העסקה היה כרוך, בנסיבות אלה, בהצגת מצג שווא כלפי רשויות המס וכלפי מנהל מקרקעי ישראל והוא סירב ליטול חלק בכך. התוצאה היתה כי הן המשיב והן אותו רוקח "לחצו עליו" "באומרם לו שרוקח ידווח על העסקה לשלטונות המס ואז יהיה על התובע לשלם מס שבח בגין מכירת המגרש". תוצאת האיום היתה שהמערער השיב לרוקח את המקדמה הכספית שקיבל הימנו וכן שילם לו "דמי שתיקה". את דמי השתיקה הללו מבקש המערער מהמשיב כמי שלחץ עליו באותו עניין.

5.                   לאחר שסקרה את הראיות מצאה השופטת הנכבדה כי הסיבה האמיתית לביטול העסקה לא היתה בשל אי חוקיותיה או לחצים שהופעלו על המערער, אלא בשל העובדה שאת תשלום מס השבח ביקש הקונה לגלגל על המערער. וכך היא מסכמת:

"הנה כי כן, בחקירה הנגדית צצה ועולה גירסה חדשה לענין הטעם לביטול העסקה: שוב אין המדובר בטענה שהתובע לא הסכים לבצע עסקה לא חוקית, אלא הטענה היא שהעסקה לא היתה כדאית מבחינתו של התובע, שכן רוקח שינה את טעמו, וביקש "לגלגל" על התובע את תשלום מס השבח, בניגוד - כך לטענת התובע - לסיכום ביניהם, לפיו רוקח הוא זה שישא בתשלום מס השבח. אם אכן זהו הנימוק האמיתי לביטול העסקה, פשיטא, ששאלת חוקיות העסקה, לא הטרידה כהוא זה את התובע, והחשש היחיד שלו היה, שהוא זה שישא בתשלום מס השבח, מכאן, שלא זו בלבד ששאלת אי החוקיות של העסקה איננה רלוונטית, אלא שלא היתה לתובע עילה לבטל את העסקה, שהרי טעות בכדאיות העסקה איננה "טעות" כמשמעותה בסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.

יתרה מזו - התובע לא תמך טענתו בדבר אי החוקיות הנטענת של העסקה במסמך כלשהו, שיהיה בו כדי לבסס את הטענה. העובדה, שהוא לא טרח לעשות כן היא תמוהה עד מאוד, שכן כבר בפסק הדין שניתן על ידי כב' השופטת בוסתן בת.א. 4436/97 שבו הוא כאמור חויב לשלם לנתבע את דמי התיווך, ציינה כבוד השופטת בוסתן, בלשון שאיננה משתמעת לשני פנים, לאמור: '... אם כי במאמר מוסגר אציין כי הטענה לפיה לא ניתן היה למכור מגרשים בשוהם על פי הוראות מינהל מקרקעי ישראל נטענה בעלמא ולא גובתה בכל מסמך בתצהירו של הנתבע'. התובע לא השכיל לתמוך זו הפעם טענתו במסמך שיבסס אותה"(עמ' 44-45 לפסק הדין).

6.                   ובאשר לעילה של גרם הפרת חוזה, מבארת השופטת הנכבדה כי לא הונחו בפניה ראיות שניתן לסמוך עליהן ממצא לפיהן המשיב הוא זה שגרם להפרת הסכם בין המערער לבין חברת "בראש" שביקשה בתחילה לשכור מבנה של המערער שנמצא במושב בית-נחמיה. בעיקר מודגש בפסק הדין כי לא נמצא כל טעם והסבר לכך שהמשיב יבקש להביא לביטול חוזה, אם בכלל נקשר חוזה כזה, עם המערער. בעמ' 48 לפסק הדין נפסק:

"כפי שציינתי לעיל, נתקעקעה המהימנות של התובע, כאשר הוא במו פיו סתר את טענותיו לענין ביטול העסקה עם רוקח, ובנסיבות אלה כאשר מהימנותו של התובע מוטלת בספק רב, ואשר אין כל הגיון כלכלי או אחר בבסיס הטענה שהנתבע גרם להפרת ההסכם בין התובע לנתבעת, אזי אין בידי לקבל את גירסת התובע". בנסיבות האמורות נדחתה תביעת המערער על כל עילותיה והוא חוייב בתשלום הוצאות.

בערעור שלפנינו משיג המערער על כל החלטות הערכאה הדיונית וביקש שנתערב בממצאיה העובדתיים ובמסקנותיה עד כדי קביעת אחריותו של המשיב, הן בעילת התרשלותו של המשיב בעסקת המכר בשוהם והן בעילת גרם הפרת החוזה.

המשיב בערעור שכנגד טוען כי בית המשפט השלום קיבל את תצהירו של המערער כתצהיר בחקירה ראשית על אף שהתצהיר לא היה ערוך כדין. עסקינן בתצהיר בו אימת המערער את כל המפורט בכתב התביעה והמסמכים שצורפו אליו ולא כפי שההלכה מחייבת להביא בתצהירו את כל אותן העובדות שהוא ביקש להוכיחן. דין הוא, כך מציין ב"כ המשיב, כי אין לערוך תצהיר על ידי אזכור והפניה למסמך אחר. תצהיר כזה פסול ולא יתקבל.  עוד טען המשיב בערעור שכנגד, לעניין גובה פסיקת ההוצאות ושכר-טרחת עורך-הדין שזכה בהם בערכאה הדיונית. סכום התביעה עמד על סך 100,000 ש"ח וסכום ההוצאות ושכ"ט עו"ד, כפי שנקבע בפסק-הדין, עמד על סכום של 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ.

7.                   לאחר שעיינו בהודעות הערעורים, בעיקרי הטיעון, בסיכומי הצדדים, הננו סבורים כי דין הערעור והערעור שכנגד להידחות.

לעניין הערעור נציין, כי הלכה מושרשת היא שאין בית משפט של ערעור מתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אשר שמעה והתרשמה מן העדויות שהובאו בפניה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל וכאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה (השוו ע"א 9555/02 זידאן זידאן נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ, דינים עליון סט 67 (2004); ע"א 1680/03 חנה לוי נ' אלי ואמירה ברקול, פ"ד נח(4) 941, 945 (2004)). המקרה שלפנינו אינו מצדיק התערבות שכזו כיוון שלא נפלה בממצאי בית משפט השלום כל טעות עקרונית היורדת לשורשם של דברים. ראוי להדגיש, כי השופטת בחרה שלא להאמין למערער ובנסיבות אלה, בהיותו המוציא מחברו שעליו הראיה, נכשלה תביעתו ובדין. אמנם, המערער בכתב הערעור ובסיכומיו שבכתב מעלה השגות כמעט כלפי כל אחת מהקביעות העובדתיות או המסקנות המשפטיות שבפסק-הדין, אך אין בכל השגותיו מאומה באשר לוקות הן בפרשנות לא נכונה של הדין ושל קביעותיה המשפטיות של הערכאה הדיונית. כאמור, בממצאים העובדתיים המעוגנים בראיות ובמידת האמון שרכשה השופטת המלומדת לעדים השונים, לא מצאנו להתערב.

אשר על כן, הערעור נדחה בזאת.

8.                   באשר לערעור שכנגד, אכן תצהירו של המערער בחקירה ראשית לאו תצהיר הוא. אך  בצדק ציינה השופטת הנכבדה בפסק-דינה כי ההתנגדות לתצהיר עלתה רק בשלב הסיכומים ולא כאשר הוא הוגש וכאשר המערער ניצב על דוכן העדים ואף נחקר על תצהירו זה ע"י ב"כ המשיב. אשר על כן לא היה מקום, באותו שלב, להתעלם מן התצהיר.

לא ראינו להתערב בקביעה זו, כפי שלא ראינו להתערב בעניין ההוצאות שנפסקו בערכאה הדיונית, על אף שהן על הצד הנמוך ביותר. יחד עם זאת, אנו סבורים כי בהתחשב בסתמיותו של הערעור שלפנינו ובהתחשב בהצהרתו של ב"כ המשיב כי אם היה המערער חוזר בו מערעורו היה אף הוא מסכים למחיקת הערעור שכנגד, הננו מחייבים את המערער לשלם למשיב את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בערכאת הערעור בסכום של 25,000 ש"ח בצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק-הדין ועד התשלום בפועל.

הפקדון שהופקד על ידי המערער יועבר למשיב על חשבון פסיקת ההוצאות דלעיל.

המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום י"א באלול, תשס"ו (4 בספטמבר 2006) בהעדר הצדדים.