פסק-דין בתיק עא 1359/04

השופט אברהם אברהם

רקע

1.         המערער הוא מכונאי וחשמלאי רכב. המשיב 1 ('המשיב') הוא בעליהן של המשיבות 2-3, ועיסוקן בניהול מוסכים. בבעלותן, בין היתר, מוסך במגדל העמק.

בשנת 1993 התקשרו המערער והמשיב בהסכם עבודה ובו הוסכם, כי המערער ינהל את מחלקת שירותי הרכב במוסך הנ"ל שבמגדל העמק. והנה לא חלפו אלא חודשים אחדים, ובין הצדדים נתגלע סכסוך, שהביא להפסקת עבודתו של המערער אצל המשיבים.

2.         כחמש שנים אחר כך, משמע בשנת 1998, הגיש המערער תביעה לבית הדין לעבודה נגד המשיבים, ובה הטיח כלפיהם, כי הם הפרו את הסכם העבודה, ותבעם כי ישלמו לו סכומי כסף שונים, לפי זכות העומדת לו - לשיטתו - מעבודתו אצלם ומהפסקת העבודה באופן שהופסקה.

3.         בית הדין לעבודה דחה את תביעת המערער, לא לפני שקבע שורה של קביעות עובדתיות ביחס להתנהגותו של המערער בעת שעבד עם המשיבים, והוסיף לאלה קביעה, לפיה המערער (ולא המשיבים) הוא שהפר את הסכם העבודה, וכך בא ההסכם לקיצו.

4.         בשנת 2001 פנו המשיבים לבית משפט השלום בנצרת בתביעה נגד המערער כשהם טוענים לנזקים למיניהם שהוא גרם להם, בשל כך שהפר את החוזה משנת 1993, ובשל מעשי תרמית, גניבת עין ועוד כיוצא באלה עילות, המזכות אותם בפיצוי. הם ביקשו לחייבו בסכום הפיצוי המוסכם בסך של 25,000 דולר, בפיצוי בסך של 100,000 ש"ח בשל נזקים שגרמה להם התרמית שטענו כלפיו, פיצוי בסך של 400,000 ש"ח על הרווח שהוא עשה על חשבונם בחמש שנות עבודתו לאחר שהפסיק לעבוד אצלם, פיצוי בסך של 100,000 ש"ח בגין 'נטילת שם מטעה ופגיעה במוניטין', ופיצוי על אבדן הכנסה בסך 300,000 ש"ח. 'לצרכי אגרה' העמידו המשיבים את תביעתם על סך של 250,000 ש"ח.

ההליך בבית משפט קמא

5.         בהחלטה מיום 26.12.2002 קבע בית המשפט קמא, כי פסק הדין של בית הדין לעבודה מקים מחסום של השתק פלוגתא בפני המערער ביחס לקביעות עובדתיות שקבע בית הדין, ובין אלו מצאנו את הקביעות, לפיהן המערער איים על המשיב ועל בני משפחתו; כי המערער התכוון לפתוח עסק מתחרה, ובין היתר הזמין עובד של המשיבים כי יעבוד עבורו; וכי המערער הסית לקוחות של המשיבים נגדם, כשהוא משכנע אותם כי המחירים אותם גובים המשיבים - גבוהים.

6.         בהמשך הניחו בעלי הדין בפני בית המשפט קמא את ראיותיהם, ובתום ההליך יצא פסק הדין, ובו נפסקו הדברים הבאים:

            בהסתמך על פסיקתו בדבר קיומו של השתק הפלוגתא מצא השופט קמא את המערער כמי שהפר את הסכם העבודה, אם כי ראה אותה הפרה ש'אינה מהותית' כלשונו. הוא דחה את העילות האחרות עליהן נסמכו המשיבים (תרמית, גניבת עין וגו').

            אשר לפיצוי המגיע בעקבות הפרת החוזה קבע השופט קמא, כי ההפרה אינה מצדיקה 'הפעלת הפיצוי המוסכם', משאינה מהווה 'הפרה מהותית ומרכזית', ואינה 'הפרת החוזה בכללותו'. הוא מצא עוד לקבוע, כי המשיבים לא הוכיחו נזקים 'ישירים וממשיים'(כל המונחים - במקור). חרף כל אלה הוא מצא לפצות את המשיבים בפיצוי, אותו הוא כינה 'פיצוי על פי שיקול דעת', והעמידו על סך של 10,000 ש"ח.  משום שלתוצאה זו הוא הגיע, ונוכח דחיית מרבית מרכיביה (וסכומה) של התביעה, לא מצא השופט קמא ליתן צו להוצאות.

טענות המערער בערעור

7.         בערעור שהניח לפנינו משיג המערער על פסק הדין קמא, ובפיו שתי טענות מרכזיות: הטענה האחת מבקשת לתקוף את ההחלטה מיום 26.12.2002 בדבר קיומו של השתק פלוגתא, וטעמיה של טענה זו הם אלה:

-           שאלת הפרתו את ההסכם לא עמדה במחלוקת בפני בית הדין לעבודה, שכן במסגרת אותו הליך נדונה שאלת הפרת ההסכם מצד המשיבים, ולא מצידו;

-           לא ניתנה לו ההזדמנות להתגונן כנגד הטענה להפרת ההסכם מצידו בהליך דשם, ולכן לא ניתן לומר כי סוגייה זו הוכרעה;

-           הכרעה בשאלת הפרת ההסכם מצד המערער לא היתה חיונית לתוצאה הסופית;

-                      המערער לא קיבל את יומו בבית המשפט, ככל שהדבר נוגע להפרת ההסכם מצידו.

8.         טענתו האחרת של המערער מכוונת לפיצוי, שלטעמו לא היה מקום לחייבו בו, בין משום שהשופט קמא קבע, כי לא נגרם כל נזק למשיבים כתוצאה מן ההפרה, ובין משום שהעילה עליה נסמך השופט בפסיקת הפיצוי לא נתבעה כלל בתביעת המשיבים.