פסק-דין בתיק עא 1354/04

השופט אברהם אברהם

רקע

1.         חלקה 11 בגוש 16568 שבעיר נצרת היא שעומדת במרכזה של מחלוקת, 1,127 מ"ר שטחה. קורותיה של החלקה, אלה הנחוצים לנו בערעור, מתחילים בשנת 1983, שאז נרשמה הבעלות בחלקה, במסגרת הליכי הסדר מקרקעין, בשמם של המערער ושלושת אחיו בחלקים שווים, משמע רבע לכל אח. זכותם בקרקע באה להם, לארבעת האחים, בירושה מהוריהם.

            אשר לאופן הרישום - בשמו של כל אחד מארבעת האחים נרשמה בעלות על 1127 חלקים בלתי מסוימים מתוך 4508 חלקים בחלקה, קרי רבע, כאמור.

2.         שלושת אחיו של המערער עזבו את הארץ לפני שנים. הוא נותר לחיות לבדו בחלקה, במבנה כלשהו המצוי בה.

3.         בשנת 1987 מכר המערער, יחד עם אחיו סוהיל,2000/4508 חלקים של החלקה, מתוך 2254/4508 חלקים שהיו בידי השניים. הם מכרו את הזכויות לכנס הבפטיסטים בישראל, ובהסכמת כל האחים יוחד לשימושו של הכנס חלק מסוים בחלקה, על מנת שישמש בית ספר. ואמנם, מקום זה שניתן לכנס הבפטיסטים נתחם מאז בחומה, והוא משמש בית ספר.

כתוצאה מן המכירה לכנס הבפטיסטים נותרו בידי המערער (כמו גם בידי אחיו סוהיל) אך 127/4508 חלקים בחלקה.

4.         על החלק הנותר בחלקה לאחר שיוחד חלק ממנה לכנס הבפטיסטים מצוי בית המגורים, בו מתגורר המערער עד היום. בחלק זה מצוי גם קיוסק כלשהו, אותו מנהל המערער לפרנסתו. נוסף לאלה נמצא בחלק זה של החלקה מחסן. כל החלק הלזה של החלקה מוקף גדר גבוהה, והכניסה אליו - דרך שער. תיאור חזותי של הדברים שהבאנו עתה  ניתן  לראות במוצג  נ/1.

5.         בשנת 1990 מכר האח בהג'את את חלקו בחלקה למשיב, משמע רבע מזכויות הבעלות בה. נראה, כי משום מחלוקת כלשהי שנתגלעה בין השניים פנה המשיב לבית המשפט המחוזי בנצרת על מנת שיורה על רישום הזכויות בחלקים שרכש מבהג'ת, ואמנם ביום 5.3.1992 ניתן פסק דין, שהורה לרשום את הזכויות ברבע מן החלקה, משמע בחלקים לא מסוימים ממנה, על שמו של המשיב.

6.         אלא שבטרם היה סיפק בידי המשיב לרשום את הזכויות שרכש מהאח בהג'ת פתח המערער בשני הליכים, שנועדו למנוע מן המשיב את הרישום. הוא הגיש, בשנת 1992, בקשה לבית משפט זה, על מנת לקיים צוואה שהוא טען כי אמו הניחה אחריה, ושעל פיה היא הורישה לו, משמע לבדו, את כל הזכויות בחלקה, לו ולא לאחיו. בד בבד עם הגשת הבקשה לקיום צוואה פנה המערער לבית משפט זה בתביעה לביטול הרישום של אחיו כבעלי זכויות בחלקה. במסגרת תובענה זו ניתן צו מניעה זמני לפי בקשת המערער, שאסר על המשיב לרשום את זכויותיו בחלקה, אלה שרכש מן האח בהג'ת.

7.         בטרם הוכרע הדין בשתי תובענות אלה בהן פתח המערער הגיש המשיב, בשנת 1997, תביעה לבית משפט השלום בנצרת (היא התובענה נושא הערעור שלפנינו)ובה עתר לשורה של סעדים, הנובעים מהשתלשלות העניינים עד אז. הוא ביקש ליתן צו, שימנע מן המערער להפריע לו (למשיב) להשתמש בחלקה. הוא ביקש ליתן צו לסילוק ידו של המערער מן החלקה. על שני צווים אלה הוסיף המשיב סעד בתובענתו, שתכליתו לחייב את המערער לשלם לו שכר ראוי על השימוש שעשה בקרקע, על שום שהמערער אוחז בחלקה באורח בלעדי ונהנה ממנעמיה, באופן השולל ממנו (מן המשיב) כל אפשרות ליהנות, הוא עצמו, מן השימוש בחלקה.

8.         ביום 14.2.2002 דחה בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ה' חטיב) את בקשת המערער לקיום צוואת אמו, מתוך שדחה את המקוריות שלה. וכהמשך ישיר לפסק דין זה דחה השופט חטיב, ביום 20.10.2003, את תביעתו האחרת של המערער, זו שביקשה למחוק את אחיו מספר רישום המקרקעין כבעלים של החלקה.

            משניתנו שני פסקי דין אלה בידי השופט חטיב נפתחה הדרך לרשום את הזכויות שרכש המערער בחלקה בשנת 1990 מאת האח בהג'ת. בכך נסללה גם הדרך להשלמת ההתדיינות בתובענת המשיב נגד המערער בבית משפט השלום, וההתדיינות אמנם התקדמה, וביום 18.10.2004 ניתן פסק הדין בתובענה, הוא פסק הדין שאותו מבקש המערער להעמיד במבחן בערעור שלפנינו.

פסק הדין בבית משפט קמא

9.         בפני השופטת קמא לא העידו אלא המשיב והשמאי שנתן לבקשתו חוות דעת, ששמה את דמי השכירות הראויים בחלקה. המערער בחר שלא להעיד ולא להביא עדים מטעמו, גם לא שמאי מומחה, שיסתור את חוות הדעת של השמאי מטעם המשיב. יתר על כן, במהלך שמיעת הראיות הוא ביקש למשוך תצהיר עדות ראשית שנתן עובר לשמיעה. בית המשפט נותר, איפוא, עם עדות המשיב והעד המומחה מטעמו, ואלה לבדם.

10.        המשיב זנח, אצל בית משפט השלום, את הסעדים השונים להם עתר בתביעתו, להוציא הסעד הכספי, ולו לבדו נזקק בית המשפט קמא בפסק דינו.

11.        בפסק דינה מצאה השופטת קמא לקבוע, כי המערער עשה שימוש בלעדי בחלקה, התגורר בבית המצוי בה וניהל לבדו ולרווחתו שלו את הקיוסק שבחלקה. היא הוסיפה עוד וקבעה, כי המערער לא נתן בידי המשיב להיכנס לחלקה, לא כל שכן להשתמש בה. על כן מצאה השופטת קמא לזכות את המשיב בשכר ראוי בשל השימוש שעשה המערער בחלקה. היא נשענה, במסקנותיה אלה, על סעיף 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ('חוק המקרקעין'), על דיני השותפים במטלטלין, ועל דיני עשיית עושר ולא במשפט.

12.        משקבעה את המקור לחיוב הכספי פנתה השופטת קמא לקביעת שיעורו, שאז נסמכה על חוות הדעת שהניח בפניה המשיב, מתוך שקיבלה את האמור בה, למעט פריט אחד, ועליו נעמוד בהמשך. היא קבעה את השווי לפי דמי שכירות ראויים לכל חודש, אותם העמידה על 237 דולר (חלקו של המשיב בדמי השכירות), ולכן חייבה את המערער לשלם למשיב דמי שכירות אלה החל מיום שהוגשה התביעה וכלה ביום מתן פסק הדין. נוסף על אלה חייבה השופטת קמא את המערער בהוצאות משפט בסך של 7,000 ש"ח ושכר טרחת עורכי דין בסך 30,000 ש"ח ומע"מ.

הטענות בערעור