פסק-דין בתיק עא 1351/04

השופט בנימין ארבל

א.         רקע

1.         שני הצדדים שכנים המה, המתגוררים במושב בית הלל שבאצבע הגליל, ולהם נחלות שכנות הגובלות זו בזו. כמקובל בהתיישבות החקלאית, זכויותיהם של בעלי הדין הינן זכויות שימוש, כבני רשות של מנהל מקרקעי ישראל, השואבות את כוחן מהסכם משולש בין מנהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והאגודה השיתופית של המושב. המערערים הינם המחזיקים בנחלה הידועה כנחלה 64 ואילו המשיבים מחזיקים בנחלה הסמוכה, מדרום, שמספרה 65.

צורת כל אחת מן הנחלות מלבן מוארך ממזרח למערב, כאשר נחלה 64 צפונית לנחלה 65.

2.         המשיבים הגישו תביעה לבית משפט השלום בטבריה, ובה טענו, בין היתר, כי המשיבים פלשו לתוך נחלתם ומחזיקים בחלק ממנה, אשר שטחו 648 מ"ר. בהתאם, עתרו לסעד של סילוק יד  של המערערים מחלק זה של הנחלה.

מאוחר יותר תיקנו המשיבים את תביעתם, לנוכח העובדה כי בישוב נרשמה חלוקה של החלקות, וביקשו כי קו הגבול יותאם לקו הגבול שבין החלקות הרשומות במרשם המקרקעין.

3.         בית משפט השלום נעתר לתביעה, בנוסחה המקורי, בהסתמך על חומר ראיות רב שהומצא לו, וקבע את קו הגבול שבין שתי הנחלות, על פי הדרך הקיימת בין שתי הנחלות, תוך שהוא מורה כי רוחב הדרך לא יעלה על 3 מ', כאשר קו הגבול בין שתי הנחלות יעבור במרכזה, תוך שהוא מורה לנתבעים לסלק את כל השייך להם מתחום הדרך.

על פסק דין זה מערערים שני בעלי הדין גם יחד.

ב.         פסק דינו של בית משפט השלום

4.         תביעתם של המשיבים נסמכה על מפת מדידה של מודד מטעמם, מר סבאג, ואשר בסיסה הינו התשריט שנערך כמסגרת לתוכנית המפורטת למושב בית הלל שמספרה ג/7551 (מוצג ת/1 -א'), ואשר ממנה עלה דבר הסגת הגבול. מאידך, טענו המערערים כי הם מחזיקים בשטח המחלוקת מאז שנת 1974, ללא עוררין. רק לאחר שהוכנה תוכנית מתאר למושב בית הלל, נזכר המשיב מספר 2, שהינו נכדה של המשיבה מס' 1, ובן ממשיך בנחלתה, והעלה את נושא הסגת הגבול.

5.         בין יתר הראיות שהובאו בפני בית המשפט, היו ארבעה צילומי אויר מן השנים 1975, 1984, 1992 ו- 2000. צילומים אלה שהוגשו על ידי הנתבעים, אמורים היו לתמוך בגרסתם, כי לא הזיחו במשך השנים את קו הגבול. בית המשפט יחס משקל רב לצילומים אלה. מאידך, הוא קבע כי תוכנית המתאר ג/7551 והתשריט, אשר נערך על פיה, אינם מהווים ראיה חלוטה לקביעת מיקום הגבול בין נחלותיהם של בעלי הדין.

בית המשפט הדגיש כי גבולות החלקות לצרכי רישום, והרישום בספרי רישום המקרקעין, אין בהם כדי להשפיע על זכויות בעלי הדין, שכן זכויותיהם הינן זכויות של בני רשות, אשר גבולותיהם נקבעים על פי תוכן הרשיון  ואינן מותנות ברישום הפורמלי.

6.         עמדת המוצא ממנה יצא בית המשפט לקביעת הגבול שבין החלקות, היתה קביעת קו הגבול שהיה קיים בין הנחלות בשנת 1974, עת החלו המערערים להחזיק בנחלתם. והגיע למסקנה כי המפות היחידות לאותה העת, המתוות את קו הגבול הינן מפות שנעשו  על ידי מודדים מטעם הסוכנות היהודית בשנת 1952, ואלה אכן יש בהן כדי ללמד על המצב העובדתי הנכון אף לשנת 1974, כפי קביעת המומחה מטעם הנתבעים. (מפות אלה סומנו כנספח 1 לחוות דעת מומחה הנתבעים - ת/22 וכן כנ/17).

7.         בהתאם בחן בית המשפט את גבול החלקות על פי נ/17 בציינו:

"לפי נ/17 עובר קו הגבול בין החלקות ממזרח למערב כאשר על גבי נ/17 משורטטת דרך משותפת שרוחבה ע"פ נ/17 2 מ"מ ואורכה כ- 4.5 ס"מ. לפי קנה המידה של נ/17 (1:2500) כל מ"מ משקף אורך של 2.5 מ'. רוחב הדרך המתוכנן אם כן הינו 5 מטר ואורכה כ- 112 מטרים. הדרך משיקה (בחלק המזרחי) בדופן הדרומית שלה למבנה מלבני המצוי בחלקת התובעים ובהמשך הדרך (מערבה) עוברת הדופן הצפונית שלה במרחק של 1 מ"מ ממבנה מלבני המצוי בחלקת הנתבעים, היינו במרחק גאוגרפי של 2.5 מטר מדופן המבנה המלבני."

בשלב השני, בחן בית המשפט את תצלומי האויר שהוצגו בפניו, ובדיקתו העלתה, כי מאז שנת 1975 עת צולמה התצא נ/3, ועד שנת 2000 עת צולמה התצא נ/6,  הוזח קו הגבול דרומה, אל תוך שטח נחלת המשיבים. כדבריו:

"לפי תצלומי האויר נ/3 - נ/6 קיימת נדידה רצופה של שולי הדרך הדרומיים אל תוך חלקת התובעים.

בשנת 74 שולי הדרך הדרומיים היו בקו משיק לקו הקיר הצפוני של סככת התובעים.

בשנים 84 ו- 92 מחצית רוחב הדרך עברה את קו המשיק הנ"ל דרומה לתוך חלקת הנתבעים.

בשנת 2000 הדרך כולה עברה את קו המשיק הנ"ל דרומה אל תוך חלקת הנתבעים. שוליה הדרומיים משיקים עכשיו למשיק לקיר הדרומי של סככת התובעים.

רוחב סככת התובעים הנו כ- 6.25 מטרים (5 מ"מ ע"פ התצ"א) ומכאן ניתן ללמוד כי נכון לשנת 2000 הוסגו שולי הדרך הדרומיים במרחק זה (ביחס לנחזה בתצ"א נ/3 מ- 1975) דרומה אל תוך חלקת התובעים.

מדובר בהסגת גבול ברורה.