פסק-דין בתיק עא 1350/05

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות, כב' השופט ערן נווה בתיק אזרחי 7002/01 שניתן ביום 20.2.05.

2.         ביום 23.2.97 רכשה המשיבה 1 מכונית מדגם סוזוקי (להלן: "המכונית"). לטענת המשיבה 1, היא רכשה את המכונית מהמערער כאשר את המשא ומתן למכירתו ניהל אביו. בטרם רכישת המכונית פנתה המשיבה 1 למשיבה 2, שהינה הבעלים של מכון לבדיקת רכבים,  על מנת לבדוק את המכונית ולאתר פגמים ותקלות שבמכונית. לאחר שנמסר לה כי לרכב אין פגמים מהותיים הושלמה העיסקה והמכונית הועברה לבעלותה של המשיבה 1.

3.         בלילה שבין ה- 12 ל- 13.3.01 נגנבה המכונית והמשיבה 1 פנתה אל מבטחת המכונית חב' הכשרת הישוב על מנת לקבל  תגמולי ביטוח. בתשובת חב' הביטוח התברר למשיבה 1 כי המכונית נפגעה בעבר בתאונת דרכים קשה בעת שהיתה בבעלות קיבוץ נען.  בשל כך, הופחתו תגמולי הביטוח שקיבלה המשיבה 1 בשיעור של 35% כאשר מתוכם 10% הופחתו בגין ירידת ערך המכונית בעקבות התאונה ו- 25% הופחתו בשל כך שהמכונית היתה בעבר בבעלות קיבוץ (ראה מכתב חב' הביטוח מיום 15.5.01). בהתאם קיבלה המשיבה 1 תגמולים בסך של 29,500 ש"ח בלבד.

4.         בתביעתה בביהמ"ש קמא עתרה המשיבה מס' 1 לחייב את המערער ואת המשיבה 2 לפצותה על הפסדיה ולשלם לה סך של 13,500 ש"ח. המשיבה 1 טענה  כי המערער לא גילה בטרם ביצוע עיסקת המכירה כי המכונית נפגעה בעבר בתאונת דרכים קשה. כמו כן טענה כי המשיבה 2 לא נהגה כמכון בדיקה סביר כאשר לא איתרה את הפגיעות במכונית.

5.         בבית משפט קמא נחלקו הצדדים בשאלה האם המכונית נמכרה למשיבה 1 על ידי המערער כטענתה או על ידי אביו של המערער כטענת המערער. כמו כן נחלקו הצדדים לשאלת ירידת הערך של המכונית ושיעור הפיצוי המגיע למשיבה.

6.         בית משפט קמא שמע את טענות הצדדים ואת הראיות, קבע כי המערער הוא זה שמכר למשיבה מס' 1 את המכונית וחייב בפסק הדין את המערער ואת המשיבה מס' 2 לשלם למשיבה סכום של 8,100 ש"ח בצירוף שכ"ט ואגרת בית משפט. בית משפט מצא גם כי המשיבה 2 אחראית לפצות את המבקשת בגין נזקיה וחילק את האחריות בין המערער למשיבה 2 באופן שווה תוך שציין כי כל אחד מהם ישא ב- 50% מהנזק. בית משפט הדגיש כי החיובים המוטלים על המערער והמשיבה 2 הינם חיובים נפרדים.

7.         המערער טוען שתי טענות: האחת כי לא הוא זה שמכר למשיבה מס' 1 את המכונית והשניה לענין גובה הסכום בו חוייב.

8.         שקלנו טענות הצדדים והגענו למסקנה שאין מקום להתערב בקביעת ביהמ"ש ולפיה המערער הוא שמכר את המכונית למשיבה 1. מדובר בקביעה עובדתית שהתבססה על חומר  הראיות ושמיעת העדויות ולא מצאנו כי קביעת ביהמ"ש חורגת במידה המצדיקה התערבותנו בקביעתו זו.

9.         לעומת זאת מצאנו מקום להתערב בקביעת בימ"ש בענין הפיצוי המגיע למשיבה 1.  ביהמ"ש קיבל כי חב' הביטוח הפחיתה למשיבה 1 את תגמולי הביטוח בשיעור 10% ממחיר הרכב, אך הנכון הוא שהפחתה זו על פי המכתב מיום 15.5.01 של חב' הביטוח עמדה על שיעור של 25% בגין היותו רכב של קיבוץ ו- 10% ירידת ערך מסחרית בגין התאונה.

בפני בימ"ש קמא לא עמדה חוות דעת לגבי שווי המכונית במועד התאונה אך בטיעונים בפנינו הובהר כי הוסכם על הצדדים ששווי המכונית באותו מועד היה כ- 43,000 ש"ח. לפיכך, היה על ביהמ"ש לפסוק למשיבה פיצוי בשיעור של 10% מסכום זה, שהוא הסכום של 4,300 ש"ח.

            הואיל וביהמ"ש קבע כי המערער ישא רק ב- 50% מהסך הנ"ל היה מקום לחייב את המערער בסך של 2,150 ש"ח בלבד.

10.        אשר על כן אנו מקבלים את הערעור באופן חלקי ומורים כי במקום הסכום של 8,100 ש"ח שנקבעו כסכום פיצוי על ידי ביהמ"ש קמא יעמוד על סך של 4,300 ש"ח והמערער ישא במחצית מסך זה. לסך הנ"ל יווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום חתימת כתב הקבלה והשחרור מחברת הביטוח (8.7.01) ועד התשלום המלא בפועל.

            שאר חלקי פסק הדין לענין שכר הטירחה והחזר האגרה ישארו בעינם.

            בשים לב לקבלה החלקית של הערעור אין צו להוצאות בערעור.

ניתן היום ו' בניסן, תשס"ו (4 באפריל 2006) בהעדר.

המזכירות - להמציא העתק פסק הדין אל ב"כ הצדדים בדואר.