פסק-דין בתיק עא 1341/04

מר אמציה ארזי (להלן "ארזי") הינו אחד מבעלי מניותיה וממנהליה של חברה פרטית ושמה: עופיון (ארזי) בע"מ. הוא גם היה אחד מבעלי מניותיה של חברה ושמה עופיון (ארזי) שיווק בע"מ. (החברה הראשונה תיקרא "החברה" ואילו חברתה תיקרא להלן "חברת שיווק").

בעלי מניותיה של החברה הם ארזי ואיתן ארזי ומנהליה הרשומים הם ארזי, רעייתו דבורה, מירב ואיתן ארזי. שותפתו של ארזי לבעלות במניותיה של חברת שיווק ולניהולה היא רעייתו, דבורה ארזי.

ברי ששתי החברות הן חברות פרטיות בבעלות משפחת ארזי. כנגד חברת שיווק ניתן צו פירוק על ידי בית המשפט. הצו ניתן ביום 6/8/98. על פי מסמכי היסוד של החברה ברישומי רשם החברות עיסוקה הוא ב-"גידול עופות ופתוח זני עופות". על פי רישום דומה המתייחס ל חברת שיווק עיסוקה ב-"קנית ומכירת עופות, גידול ופיתוח זני עופות".

המשיב תורג'מן, הינו מגדל עופות ממושב רויה. בתביעה שהוגשה על ידו בתיק אז' 1223/97 של בית משפט השלום בעפולה (להלן "התיק האזרחי"), הוא טען כי החברה הפעילה בתקופה הרלבנטית לתביעה, משחטת עופות בצפת. ארזי שימש כמנהלה. על פי הנטען סיפק המשיב לחברה בינואר 1997 עופות לשחיטה בערך של כ-400.000. ארזי עצמו אף משך לטובתו של המשיב שיקים על חלק משווי הסחורה שסופקה. אלה לא נפרעו. בשלב מסוים, כך טוען המשיב, התחייבה גם חברה בשם שי פסי בע"מ, שצורפה כנתבעת שלישית לכתב התביעה, לשלם למשיב את תמורת העופות שהוא סיפק לחברה. (החברה הנ"ל תיקרא להלן "חב' פסי"). על פי הנטען חב' פסי היתה מעונינת בקבלת העופות השחוטים שגודלו כאמור על ידי המשיב. לטענת המשיב הסכום היחיד ששולם לו בגין העופות היה 40,000 ש"ח ולפיכך הוא ביקש בתביעתו לחייב באופן סולידרי את ארזי, החברה וחב' פסי לשלם לו את יתרת החוב שהגיעה לסך נומינלי של 360,000 ש"ח. התביעה הוגשה בסד"מ. כל הנתבעים הגישו בקשה לקבלת רשות להתגונן כנגד התובענה. בקשתם של ארזי ושל החברה נדחתה, לאחר שהמצהיר מטעמם, ארזי, לא התייצב לדיון. בעקבות כך ניתן כנגדם פסק דין על מלוא סכום התביעה. פסק דין זה שריר וקיים. חב' פסי לעומת זאת קיבלה רשות להתגונן ובסופה של ההתדיינות נדחתה התביעה כנגדה לאחר שבית המשפט קבע כי החברה היא שנושאת בחוב בגין העופות שסיפק לה המשיב בעוד שכלפי חב' פסי אין למשיב עילת תביעה.

התביעה נגד חב' פסי נדחתה ביום 19/4/2003. לאחר הדברים האלה הגיש המשיב לבצוע באמצעות ההוצאה לפועל את פסק הדין שניתן לטובתו כנגד החברה ונגד ארזי. בקשת הבצוע נפתחה בלשכת ההוצל"פ בחיפה בתיק 3-04-15942-02 (להלן "תיק ההוצל"פ). לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ הגישה החברה "התנגדות" לבצוע פסק הדין, בגדרו של סעיף 19 (א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967.

טענת החברה היתה כי היא איננה הנתבעת בתיק אלא חברת שיווק שכאמור פורקה זה מכבר. ראש ההוצל"פ נעתר חלקית לבקשת החברה, הורה על עיכוב הליכי הגביה כנגדה וקבע  כדלהלן:

(החלטת ראש ההוצל"פ הנ"ל תיקרא "ההחלטה").

יצוין כי בבקשת ההתנגדות שהגישה החברה נכללו עובדות מטעות. כך טענה החברה כי התביעה בתיק האזרחי הוגשה נגד חברת שיווק וכי האחרונה היא זו שהגישה בקשה לקבלת רשות להתגונן בעוד שהתביעה הוגשה נגד החברה עצמה והיא זו שהגישה בקשה לרשות להתגונן (יחד עם ארזי עצמו).

לאור החלטת ראש ההוצל"פ פנה המשיב לבית המשפט השלום בעפולה בבקשה להוספת מספר ח.פ. של החברה בצד שמה. המשיב ביקש לדון בבקשתו במעמד צד אחד בלבד אלא שבית המשפט ראה לנכון לבקש את תגובת החברה. זו אכן הוגשה והיא התנגדה לבקשה. לאחר שבחן את עמדות בעלי הדין החליט בית המשפט להעתר לבקשה וקבע ש החברה היא אכן הנתבעת הנכונה שנגדה ניתן פסק דין בתיק האזרחי והוסיף וציין בצד שמה את מספרה ברשומי רשם החברות דהיינו: ח.פ. 511698144. (החלטה זו תיקרא להלן "החלטת בית המשפט").

החברה לא השלימה עם החלטת בית המשפט והיא הגישה בפנינו את ערעורה הנוכחי. בעתירתה, כפי שנוסחה בכתב סיכומיה, מבקשת החברה כי נבטל את החלטת בית המשפט ונקבע כי היא אינה נתבעת מס' 1 על פי כתב התביעה ו/או הפסיקתא (צ"ל פסיקתה) ונורה על סגירת תיק ההוצל"פ.

בטיעוניה בפנינו כוללת החברה שלל טיעונים ונימוקים אלא שאין באף אחד מאלה כדי להועיל לה ודין הערעור להידחות.

לדידנו כל ההליך שיזמה החברה בפני ראש ההוצל"פ ובהמשך בפני בית המשפט, היה הליך סרק. קשה להשתחרר מהרושם שראש ההוצל"פ שגה בהחלטתו, אולי בשל הצגת הוויה מוטעית מצידה של החברה. עיון בכתב התביעה כמו גם בפסיקתה מלמד על כך שהתביעה בתיק האזרחי הוגשה נגד החברה ועל פי הפסיקתה היא היא שחוייבה בתשלום החוב הפסוק. לא חלה כל טעות או שגגה בציון שמה של החברה כנתבעת וכמי שהדין נפסק לחובתה. טענתה של החברה ולפיה היתה חובה על המשיב לציין בכתב התביעה את מספר הרישום (ח.פ.) של החברה אצל רשם החברות אין לה על מה שתסמוך. כל שנדרש לציין בכתב התביעה לצד שמו של תאגיד שנתבע לדין הוא צורת התאגדותו ותו לאו. (ראו תקנה 9 (4) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984). אין כל חובה לציין את מספרה של החברה ברישומי רשם החברות ואין ללמוד על החובה לעשות כן מתוך מה שמתחייב לגבי נתבע בשר ודם על פי תקנת משנה (3) לתקנה האמורה.

בין כך ובין כך וגם אילו היה צורך להוסיף את מספר הרישום של החברה לא היתה מניעה לעשות כן, כפי שעשה בית משפט קמא על פי החלטתו, וזאת בגדרה של תקנה 524 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984. לענין תכליתה של התקנה האמורה ודרך יישומה ראו את דבריו של השופט אור ב-בר"ע 1332/98, אייבי טרנס ספנות בע"מ נ' מאיירון שיפינג בע"מ ואח', אשר פורסם בפד"י נ"ב (3) עמ' 476. המקרה שבפנינו הוא מקרה מובהק בו ניתן לעשות שימוש בהוראת הדין האמורה שהרי וכפי שהסברנו לעיל אין בתוספת מספר הרישום של החברה כדי לשנות ממהותו של פסק הדין שהרי הוא ניתן כנגדה ולא כנגד חברת שיווק, כפי שמנסה החברה לטעון והתיקון מסייע ליישומו של פסק הדין כפי שניתן. יצויין כי בית משפט קמא הורה כאן על התוספת הנ"ל לא לפני שנתן לחברה - המערערת אפשרות להגיב לבקשה.

אם שגה בית משפט קמא הרי זה רק בקביעת מקור סמכותו להיזקק לבקשת המשיב ופנייתו לסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967. כאמור מקור סמכותו לעשות כן הוא אחר אך בהענותו לבקשת המשיב הוא פעל כדין.

ב"כ החברה מעלה סדרה נוספת של טענות שנועדו לשכנענו כי החוב הוא חובה של חברת שיווק ולא של החברה אלא שטענות אלה אינן רלבנטיות כלל להליך הנוכחי ומשאין כל טענה כי פסק הדין ניתן שלא כדין. הטענה כאילו מי שעמו התקשר המשיב ומי שנותר חייב לו את כספי התמורה היא חברת שיווק, הינה טענה לגופו של ענין שהיה מקום להעלותה אם היו נפתחים שערי בית המשפט בפני המערערת אלא שאלה נשארו נעולים בפניה בשל מחדלה להתייצב לדיון שנקבע בבקשתה לקבל רשות להתגונן כנגד התביעה. יצוין כי גם לאחר שניתן פסק הדין לא טרחה החברה לנסות ולבקש את ביטולו. לא זה הזמן ולא זה המקום איפוא לברר לגופו של ענין את השאלה האם החברה או חברת שיווק הם אלה שהתקשרו עם המשיב. די לנו בקביעה כי התובענה בתיק האזרחי הוגשה כנגד החברה ופסק הדין והפסיקתה ניתנו נגדה ולא כנגד תאגיד אחר וכי הוא שריר וקיים.

למעלה מן הצורך נציין כי גם טענותיה של החברה ככל שהיא מנסה לכרוך כאן טיעונים לגופו של החוב, אינם מצטיינים בדיוק רב. כפי שכבר צוין לעיל נסיונה לטעון כי התביעה הוגשה כנגד חברת שיווק משולל יסוד וגם טענתה כי הבקשה לרשות להתגונן הוגשה על ידי חברת שיווק (ראה הסיפא של סעיף 4 לסיכומיה) נסתרת על ידי עיון בבקשה לרשות להתגונן שהרי זו הוגשה על ידי  החברה. ממילא לא מבקש הרשות הוא שקובע מי הוא הנתבע על פי התביעה. בטיעוניה ממשיכה החברה ומנסה להטעות שעה שהיא מציינת כי המסמך עליו נסמכת התביעה נכתב על ידי חברת שיווק וכי היא מאשרת על פיו כי המשיב סיפק לה עופות. (ראה סעיף 35.2 לסיכומיה). עיון במסמך עצמו מגלה עובדה אחרת. המכתב האמור מיום 7/4/2004 הוצא אמנם על ידי חברת שיווק אך היא מאשרת על פיו כי חברת עופיון ארזי (!) ( החברה) היא שקיבלה סחורה מהמשיב. יצוין כי גם השיקים שנמסרו על ידי ארזי ונמשכו לטובת המשיב נמשכו ע"י " עופיון ארזי", וכן כתוב על גבי השיקים שכתובתה בצפת ולא במושב רם און כנטען.