פסק-דין בתיק עא 1338/04

            1.  להלן עובדות שנקבעו על ידי בית משפט השלום:

            "בראשית שנת 1998 הגו עבדו קובטי [להלן - המשיב מס' 1] ואיימן אבו חנא [להלן - המערער] וכן חב' גלובל אסיסטנס הולדינג [להלן - המשיבה הפורמלית] רעיון להקמת חברה שתעניק שירותים רפואיים למבוטחים בתחום הרשות הפלסטינאית. משהחלה היוזמה לרקום עור וגידים הוברר ליזמים כי על פי הדין הקיים ברשות הפלסטינאית, לא ניתן יהיה להקים חברה בע"מ, מבלי שבעל המניות העיקרי יהא תושב השטחים. על פי יעוץ שקיבלו היזמים, הוברר כי בהמשך לא תהיה מניעה להעביר את המניות לאדם או גוף אחר שיקבל אישור לכך. המשיב מס' 1 פנה, לאור האמור, לידידו משכבר הימים, ודיע קבאג'ה [להלן - המשיב מס' 2] והציע לו להיות בעל המניות העיקרי בחברה שתוקם, עד להעברת המניות, וזה נענה להצעה.   ביום 8.10.98 אושרה לרישום החברה הפלסטינאית בריטית לשירותי רפואה [להלן - החברה] ונרשמה במשרדי רשם החברות ברשות הפלסטינאית, כשבעלי המניות בה הם המשיב מס' 1 - 20%, המשיב מס' 2 - 60% והמערער 20%. בכדי להבטיח העברת המניות לידיהם בעתיד פנו היזמים בבקשה לקבלת היתר עבודה ברשות והיתר כזה נתקבל.           באסיפת בעלי המניות שנערכה ביום 1.12.98 הוחלט על העברת המניות בחברה מאת המשיבים אל המערער והמשיבה הפורמלית, באופן שבידי המשיבים  יוותרו 33% מסך המניות, בידי המערער 33% והיתרה 34% בידי המשיבה הפורמלית. העברת המניות לא נרשמה בסופו של דבר, עקב קשיים בירוקרטיים שהיו קשורים לזהותה של המשיבה הפורמלית, הרשומה בהולנד".

            2. בכתב התביעה המקורי, שהוגש בסדר דין מקוצר, נטען כי ביום 19.6.99 נחתם בין המשיבים לבין המערער והמשיבה הפורמלית הסכם העברת מניות על פיו התחייבו המשיבים להעביר את חלקם במניות החברה למערער ולמשיבה הפורמלית תמורת תשלום סכום במזומן של 38,000 דולר ועוד 13,322 ש"ח. ההסכם הנטען צורף לכתב התביעה וסומן א', אולם, בפועל צורף הסכם אחר הנושא את התאריך 9.6.99 שבו המשיבה הפורמלית אינה צד כלל. עוד נטען כי המערער והמשיבה הפורמלית "העבירו לתובעים שיקים בסכום הנדרש לביצוע התחייבותם על פי ההסכם, אולם השיקים לא כובדו...".

            על יסוד כתב התביעה הזה הוגשה בקשה לעיקול זמני כנגד המערער אצל מחזיקים שונים. המערער הגיש בקשה לביטול צו העיקול ובעניין זה התקיים דיון נרחב בפני הרשמת כרייני, שעוד יוזכר להלן. בסופו של הדיון התברר כי כתב התביעה לקוי באופן מהותי וטעון תיקון ועל כן הוגש כתב תביעה מתוקן שהיווה את הבסיס לדיון.

בכתב התביעה המתוקן נטען כי הסיבה לעריכת ההסכם השני מיום 19.6.99 היא בירור שנעשה אצל רשם החברות של הרשות הפלסטינית ועל פיו יש להחתים שני עדים על הסכם העברת מניות. לכן, ממשיך וטוען כתב התביעה המתוקן "הוכן הסכם חדש, זהה במהותו להסכם הראשון אך שונה בכך שמקבל המניות בהסכם החדש הם המערער והמשיבה הפורמלית ביחד, וזאת לבקשתם". בכתב התביעה המתוקן נטען עוד כי על ההסכם החדש חתמו המשיבים והמערער אך לא המשיבה הפורמלית. ההסכם החדש צורף אף הוא לכתב התביעה וסומן ב'. 

3. בכתב התביעה המתוקן נטענו העובדות הבאות, אשר סותרות את הנטען בכתב התביעה המקורי, באופן הבא:

א. ההסכם מיום 9.6.99 שצורף לכתב התביעה המתוקן לא נערך בין המשיבים לבין המערער והמשיבה הפורמלית אלא אך ורק בין המשיבים לבין המערער;

ב. לתביעה צורף הסכם חדש מיום 19.6.99 שהצדדים לו הם המשיבים מצד אחד, והמערער והמשיבה הפורמלית מצד שני. אולם, המשיבה הפורמלית איננה חתומה עליו כלל;

ג. בעוד שבכתב התביעה המקורי נטען כי המערער והמשיבה הפורמלית נתנו "שיקים בסכום הנדרש לביצוע התחייבותם", הרי בכתב התביעה המתוקן מגלים המשיבים כי השיקים נמשכו בידי החברה, ואינם שיקים של המערער או של המשיבה הפורמלית. השיקים של החברה היו כדלקמן: האחד על סך 155,268 ש"ח, שהיו שווים אז ל- 38,000 דולר; והשני על סך 13,322 ש"ח. על גבי השיקים לא נרשם זמן הפרעון והמשיבים טענו כי הדבר היה לבקשתו של המערער אשר ביקש לעכב את הפקדת השיקים עד שיכניס כספים בחשבון הבנק של החברה שעליו נמשכו שני השיקים. משלא קיבלו המשיבים שום הודעה מהמערער או מהמשיבה הפורמלית פנה המשיב מס' 2 לבנק הנפרע וביקש לפרוע את השיקים, אך נאמר לו כי הם לא יכובדו בשל העדר כיסוי מספיק.

            4. בבית משפט השלום טען המערער כי לא חתם על ההסכמים, הראשון וגם השני, וגם לא הסכים לתוכנם. לטענתו, החברה נקלעה לקשיים כספיים, הכיסוי הביטוחי שאפשר את פעולתה פג ועל כן הגיע להסכמה עם המשיבים להסתלק מן החברה ולחזור לעירו נצרת. מאז חודש יוני 1999 הוא לא היה פעיל בחברה ולא היה מעורב בעסקיה. בבית משפט השלום העידו כל בעלי הדין. עדותם נעשתה, למעשה, פעמיים: האחת בפני הרשמת כרייני בעת הדיון בבקשה לביטול העיקול והשניהבפני סגן הנשיא הלמן בדיון בתביעה העיקרית. כמו כן העידו שני עובדיו של המשיב מס' 2, שאמתו את חתימתו של המערער על ההסכם.

5. בית משפט השלום מציין בסעיף 12 לפסק הדין כי מסכת הראיות שהוצגה מטעם המשיבים מלאה, שלמה ומציגה תמונה מהימנה יותר מאשר ראיות המערער, ועל אף החולשות שנתגלו בה היא עדיפה על פני גרסת המערער. על כן ראה בית משפט השלום לאמצה מן הטעמים הבאים:

א. עדותו של עו"ד סעדי, אשר טיפל בחלק מענייני החברה, היתה מהימנה וסדירה והוא נראה לבית משפט השלום עד ניטרלי. על פי עדותו נערכו שני ההסכמים שבמחלוקת בעקבות סיכום בעל פה בין כל הצדדים, סיכום שעו"ד סעדי עצמו היה עד לו. על פי עדותו של עו"ד סעדי בתחילת יוני 1999 הסכימו בעלי המניות, בנוכחותו, על העברת המניות בחברה לידי המערער. באותה עת נשקלה האפשרות לצרף את המשיבה הפורמלית כצד להסכם אך בשל הקשיים הצפויים ברישומה כבעלת מניות הוחלט כי בשלב ראשון יועברו המניות רק אל המערער ומאוחר יותר הוא יוכל להעביר אליה חלק מהן. עו"ד סעדי הנחה את עו"ד מוסטפא העובד במשרדו להכין טיוטת הסכם ברוח הדברים האלה, וכך בא לעולם ההסכם הראשון מיום 9.6.99. עו"ד סעדי לא היה עד לחתימת ההסכם הראשון אך היה נוכח בעת שתוכנו הוסכם. בית משפט השלום קיבל את הסברו של עו"ד סעדי מדוע היה צורך להכין הסכם חדש: ראשית, חסרו בהסכם הראשון חתימות שני העדים, כנדרש על פי הדין החל ברשות הפלסטינית; שנית,ביום 13.6.99 ביקש מנהלה של המשיבה הפורמלית בכל זאת לצרף אותה כצד להסכם. בעקבות זאת, ולאחר שבחן עו"ד סעדי את ההסכם ומצא שהוא טעון תיקוני לשון והדגשה, ערך בעצמו את ההסכם הנחזה להיות חתום ביום 19.6.99;

            ב. בית משפט השלום לא מצא סתירות ממשיות בעדותם של עדי החתימה, אשר העידו כי נכחו בשעה שהמערער חתם על ההסכם. בית משפט השלום מוסיף וקובע כי על אף שהעדים אינם שולטים בשפה העברית הסבירו להם הצדדים בקצרה את מהות המסמך ומה הם נדרשים לאשר, גם מבלי להיות מודעים לתוכנו של המסמך. כל שנדרש מהם היה לאשר כי הצדדים חתמו בפניהם והם אישרו זאת בחתימת ידם;

            ג. התמורה שנרשמה בהסכם משקפת נאמנה את סכום ההשקעה של המשיבים בחברה. בשעתו הלווה המשיב מס' 2 לחברה כסף וגם העמיד ערבות לרשותה. בשעתו לא היה לו אינטרס ממשי בחברה והוא נבחר להיות בעל מניות רק לצורך עמידה בדרישות הדין החל ברשות הפלסטיני. לכך יש לצרף את סכום השקעתו של המשיב מס' 1 בחברה. בית משפט השלום קבע כי שווי ההפסדים של המשיבים אינו שנוי במחלוקת וכי מוסכם גם כי למשיב מס' 2 נגרמו הפסדים כספיים רק כתוצאה מהמחוייבות שנטל על עצמו על רקע קשרי הידידות עם המשיב מס' 1 וכי האחרון השקיע בחברה סכום של 8,000 דולר שלא הושבו לו. בית משפט השלום קבע כי המערער אינו מכחיש כי חתם בשם החברה על השיק בסכום 13,322 ש"ח, סכום זה הוא הסכום המדוייק של חוב החברה כלפי המשיב מס' 2 עבור הלוואה שנתן לה עוד בשנת 1998 ולטענת המערער, השיק הזה מוחזק בידי המשיב מס' 2 עוד מאותה תקופה. המערער טען בבית משפט שלום כי לא חתם על השיק השני על סך 155,268 ש"ח וגם לא מסר אותו למשיבים. בהקשר זה קובע בית משפט השלום כי העובדה שכספי התמורה שולמו, כביכול, מתוך חשבון החברה מעוררת קושי בהתחשב בכך שהמערער והמשיבה הפורמלית היו אמורים לשלם את הכספים הללו מכספם ועל חשבונם. יחד עם זאת התקבל על דעתו של בית משפט השלום הסברם של המשיבים, הנתמך בעדותו של עו"ד סעדי, כי המשיבים שוכנעו להאמין שהחברה נתונה בקשיי נזילות זמניים בלבד וכי הפוטנציאל שלה והחיובים העתידיים של נושיה יאפשרו תזרים מזומנים. על כן, ועל סמך דברי המערער, הסכימו לקבל שיקים של החברה בהם לא נקוב מועד הפרעון, על מנת שבתאריך מאוחר יותר יפרעו מהכספים שיגיעו לחברה. המשיב מס' 2 הסביר כי משנוכח לדעת שהבנק מממש את הערבות הבנקאית שנתן לא היה מוכן להמתין וביקש לפרק את קשריו עם החברה, ובלבד שיושבו לו הפסדיו, למרות הפוטנציאל שהיה טמון בהמשך פעילותה של החברה בעתיד. הערכה זו היתה משותפת לכלל הנוגעים בדבר;

            ד. ועוד בעניין סתירות קובע בית משפט השלום כי המשיבים הותירו עליו רושם מהימן למרות הרשלנות בהגשת התביעה בסדר דין מקוצר והעתירה למתן סעד זמני מבלי לפרט בתביעה המקורית מסכת עובדתית מלאה ומדוייקת. הסתירות שעליהן הצביע המערער לא נראו לבית משפט השלום מהותיות ולדעתו לא קעקעו את גרסת המשיבים. הכוונה לסתירות בנושאים הבאים: האם השיקים חזרו ולא כובדו או סתם לא כובדו; מי נכח בעת חתימת ההסכם הראשון ועוד;

            ה. את גרסתו של המערער התקשה בית משפט השלום לקבל. הוא קבע כי המערער ניהל בפועל את נכסי החברה והתייחס לגרסתו כי במהלך חודש יוני 1999, משנקלעה החברה לקשיים, הסכימו שותפיו כי יעזוב את החברה ויחזור לנצרת. בית המשפט לא השתכנע בטענה זו. הוא קבע כי עדותו של המערער לפיה במהלך חודש יוני 1999 לא נוהלו שיחות ומגעים בין בעלי המניות בנוגע להעברת המניות בדרך כלשהי עומדת בסתירה לעדויות המשיבים, לעדותו של עו"ד סעדי ולתרשומת שנערכה בעת הפגישה עם מנהל החברה הפורמלית. הסתלקותו של המערער מהחבה נעשתה, לטענתו, לאחר סיכום עם המשיבים אך במשפט הוא העיד כי היתה זו רק הודעה על הסתלקות חד צדדית מבלי לערוך הסכם ומבלי להסדיר את הזיכויים והחיובים ההדדיים. לא הגיוני, לדעת בית משפט השלום, כי המערער שהיה הפעיל בענייני החברה ימשוך ידו ממנה ויעזוב אותה באמצע הפעילות.

            ו. בעניין נטל הראיה קובע בית משפט השלום כי המשיבים עמדו בנטל השכנוע בהביאם ראיות ממשיות לכך שההסכם נערך בהתאם לסיכום בעל פה ונחתם בפני עדים. בנסיבות אלה עבר אל המערער הנטל להביא ראיות. משהונחה תשתית עובדתית, לכאורה, לכך שההסכם ושני השיקים נחתמו בידי המערער היה עליו להפריך זאת, בין השאר על ידי הגשת חוות דעת מומחה מטעמו בנוגע לחתימות. הוא לא עשה כן ואף התנגד למינוי מומחה מטעם בית המשפט. הראיות שהובאו ביחס למשיבה הפורמלית ומנהלה, מר קרב, הצביעו על כך שלמרות שהחברה אינה חתומה על ההסכם היא נתנה את הסכמתה לו ואף עמדה על כך שתצורף לו. לעדותו של עו"ד סעדי ייחס בית משפט השלום משקל רב לחיזוק גרסת התביעה. למרות זאת לא זומן מנהלה של המשיבה הפורמלית להפריך את עדותו של עו"ד סעדי ואת גרסת המשיבים בכלל, לפיה המהלך של העברת המניות אל המשיב מס' 1 בשלב ראשון, ואל המערער והחברה בהמשך, נעשתה בתאום עם מנהלה של החברה, על דעתו ועל רצונו. לאור זאת חייב בית משפט השלום את המערער לשלם למשיבים את מלוא סכום התביעה בצרוף הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

            על פסק דין זה הוגש הערעור שבפנינו.

            6. המערער, מפי עו"ד אבו וורדה, חולק על מסקנתו הסופית של בית המשפט על פיה עליו לשלם למשיבים את הסכום שנפסק. יאמר כי מרבית טענותיו של המערער נוגעות לקביעות העובדתיות של בית המשפט בעניין המהימנות. אין צורך לומר כי בית משפט שלערעור אינו מתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, וזה בעיקר לאור היתרון שיש לה על פני ערכאת הערעור כמי ששמעה את העדים ויכלה להתרשם מהם ומאותות האמת הכרוכים בעדותם בפניה. יחד עם זאת, הלכה כי מקום שקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא עומדות בסתירה לחומר הראיות או שבית המשפט לא נתן דעתו לסתירות שנטענו בפניו, רשאי בית המשפט שלערעור להתערב בקביעות הללו ולהופכן. נבחן להלן את טענותיו של המערער ונפרטן אחת לאחת, על מנת לברר אם אכן די בהן להניע את בית המשפט הזה להתערב בפסק הדין ולבטלו.