פסק-דין בתיק עא 1334/05

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת כב' ראש ההוצל"פ מר עיסא סעיד מיום 30/3/05 לפיה הוא החליט כי:

"לא הוכח לי אף לא על קצה המזלג כי בשהיית החייב בארץ ועיכוב יציאתו יש משום תועלת כלשהי לזוכה ומשום תרומה כלשהי למאמצי הגבייה הננקטים. צו עיכוב יציאה מהארץ אינו אמצעי לחץ כפי שניסה לרמוז ב"כ הנושה כי טען שיש אנשים קרובים לחייב שיהיו מוכנים לתת עבורו. צו עיכוב יציאה מן הארץ ינתן כאשר יוכח כי יש צורך בכך לשם קידום עניין הגביה ותו לא. מכל האמור לעיל, אני סבור כי אין בהשארת צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד החייב כדי להביא תועלת כלשהי לזוכה או למאמצי הגבייה הננקטים, ועל כן אני מורה על ביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא כנגד החייב. החלטה זו תכנס לתוקף או צו עיכוב היציאה מן הארץ יבוטל החל ביום 10/4/05".

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועל יסוד הטענות שהועלו בפני, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לקבל את הבקשה, לתת רשות ערעור ולדון בה כבערעור על פי הרשות שניתנה.

ב"כ המבקש הגיש ביום 5/4/05 בקשה להארכת תוקפו של צו עיכוב היציאה מן הארץ עד למתן החלטה בבקשה למתן רשות ערעור על החלטת כב' ראש ההוצל"פ.

ביהמ"ש נעתר לבקשה וקבע בהחלטתו מיום 5/4/05 כי צו עיכוב היציאה מן הארץ ישאר על כנו עד למתן החלטה או פס"ד בבקשה למתן רשות ערעור.

על פי בקשת המשיב, הקדמתי את הדיון להיום.

שמעתי את טענות הצדדים ואף במהלך הדיון ניסיתי להביא אותם להסכמה לפיה ישלם המשיב בתשלומים סדירים חלק מזערי ביותר מסכום החוב הפסוק, אך שוב שמעתי את הטענה כי אין ביכולת המשיב לשלם כל אגורה שחוקה.

המבקש טוען כי קיים חשש כבד שהמשיב מתכוון לעזוב את הארץ לצמיתות ולתמיד ולא לשוב אליה ובדרך זו יסכל את גביית החוב ויחמוק מתשלום הסכום המגיע למבקש.

המבקש טוען כי המשיב חייב לו על פי פס"ד חלוט סכום המתקרב לסך של 640,000 ש"ח וכי למרות מאמצי הגבייה שנקט בהם מזה מספר שנים, לא עלה בידו לגבות כל תשלום.

אומנם המשיב עזב את הארץ במשך השנים האחרונות וחזר אליה לביקורים; חרף זאת, לא ניתן לשלול את החשש המבוסס של המבקש שבכוונת המשיב לעזוב את הארץ ולא לחזור אליה ובדרך זו לחמוק מתשלום החוב.

לטענת המבקש, המשיב חזר ארצה כעולה מתעודת בירור פרטים על נוסע שהוגשה על ידי המשיב.

המשיב עזב את הארץ ביום 2/7/01 וחזר ארצה ב- 11/7/03, קרי, המשיב שהה בחו"ל במשך כשנתיים. אחרי כשנתיים ביום 9/8/03 שב המשיב ועזב את הארץ עד ליום 27/1/05, קרי, שהה בחו"ל כשנה וחצי.

עוד מתברר כי המשיב, ככל הנראה, ניסה לעזוב את הארץ ביום 20/2/05 ועקב צו עיכוב יציאה מן הארץ, יציאתו נאסרה ולכן הושאר בארץ.  

ב"כ המשיב טוען כי אין תועלת בהשארת צו עיכוב היציאה מן הארץ על כנו, הואיל ואין ביכולת המשיב לשלם כל תשלום בגין החוב הפסוק.

ב"כ המבקש טוען כי ביטול צו עיכוב היציאה מהארץ יוביל לעזיבת המשיב את הארץ וסיכול ביצוע פסה"ד.

המבקש הציע למשיב לשלם סכום סימלי לסילוק החוב הפסוק ואף נקבו בפני ב"כ הצדדים בסכום של 60,000 ש"ח. אם כי נותרה מחלוקת ביניהם המתייחסת לאופן תשלום הסכום הנ"ל.

מהחומר שהוצג בפני וכן מטענות הצדדים, לרבות טענות המשיב עצמו, עולה כי, הוא מתגורר בתאילנד יחד עם אישתו וככל הנראה מרכז חייו שם; על כן במידה ויותר לו לצאת את הארץ ספק רב אם הוא יחזור שוב אליה, בעיקר משום שמרחף מעל ראשו פס"ד שמחייבו לשלם סכום של 640,000 ש"ח.

כבר נפסק כי ביהמ"ש נדרש לאזן בין הזכויות המתנגשות ובעניין זה כותב כב' הנשיא ברק:

"נדרש, איפוא, איזון בין התכליות המתנגשות. מטבע הדברים כי איזון זה יתן משקל נכבד לזכויות של הזוכה, ולאינטרסים של הזוכה ושל הציבור, שהרי ההתדיינות המשפטית נסתיימה. זכותו של הזוכה מעוגנת בפסק דין סופי. על החייב לקיים את פסק הדין. זו נקודת המוצא. מטבע הדברים, האיזון בין הזכויות והאינטרסים של הזוכה לבין הזכויות והאינטרסים של החייב, יפגע בדרך כלל בצורה קשה יותר בחייב מאשר בנושה". (ראה רע"א 4905/98 תק-על 2001(1), 1440).