פסק-דין בתיק עא 1322/05

השופט בנימין ארבל:

א.         פסק הדין

1.         המשיב, יליד שנת 1961, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 21.9.96. מומחה רפואי שמונה על ידי הצדדים בהסכמה, קבע את נכותו הרפואית בשיעור 20%. לאחר שבית המשפט קמא שמע את הראיות שהובאו בפניו, הוא החליט לקבוע את שיעור הגריעה מכושר השתכרותו של המשיב (או "נכותו התפקודית") בשיעור 30% ופסק לו פיצויים בשיעור כולל של 916,848 ש"ח, בניכוי תשלומים בגין נכות כללית שקיבל המשיב מן המוסד לביטוח לאומי, וכן תשלום תכוף ששולם לו.

ב.         טענות המערערת

2.         המערערת, שהינה חברת הביטוח, אשר ביטחה את הרכב בו נהג המשיב בעת התאונה, הגישה ערעור על פסק דין זה. בערעורה טוענת המערערת טענות שבעובדה ושבמשפט, שעיקרן השגה על סכום הפיצויים הגבוה שנפסק למשיב.

3.         טענה ראשונה שבפי המערערת, נוגעת לסוגיות של אמינות עדי התביעה והתעלמותו של בית המשפט קמא מטענותיה ביחס לאמינות זו. לשיטת המערערת, הובאה בפני בית המשפט קמא תשתית ראייתית, המלמדת על כך כי המשיב מתחזה לנפגע, המצוי במצב קשה בהרבה מאשר מצבו האמיתי. על כן, טוענת המערערת כי היה על בית המשפט קמא לקבוע כי המשיב עושה כל אשר לאל ידו להסתיר את מצבו הרפואי והתפקודי האמיתי, ומציג מצגים שונים. לו היה קובע בית המשפט את מצבו הנכון של המשיב, היה אף מפחית משיעור הגריעה מכושר השתכרותו.

4.         עוד משיגה המערערת על קביעת שיעורי נכותו הזמנית של המשיב בעבר, בשיעור של 100% לתקופה של שנתיים ימים, ובשיעור 40% לתקופה של 17 חודשים נוספים, שעה שהמשיב לא הביא ראיות, שיהא בהן כדי ליצור תשתית לקביעות אלה.

5.         ביחס לשיעור הפיצויים, טענה המערערת כנגד הקביעות הבאות:

א.         קביעת הפסד פנסיה על סך 50,000 ש"ח, למרות שלא הוכח כי נגרם למשיב כל הפסד כאמור.

ב.         פסיקת סך 32,600 ש"ח בגין עזרת הזולת, ללא תשתית ראייתית כי אכן נזקק לעזרה כאמור, או כי הוציא סכומי כסף על עזרת הזולת.

ג.          הוא הדין ביחס להוצאות נסיעה בשיעור 8,000 ש"ח.

ד.         אי מתן משקל לעובדה כי המשיב לא טרח משך 9 שנים לנסות ולהקטין את נזקיו, ולא חיפש לעצמו מקור הכנסה.

ה.         אי ניכוי תגמולי המל"ל שקיבל המשיב בגין תשלומי הבטחת הכנסה.

6.         בעיקרי הטיעון, מוסיפה המערערת וטוענת ביחס לחישוב שיעור הפיצויים, כי טעה בית המשפט קמא בכך ששיערך את שכרו של המשיב במלואו ואף הוסיף לכך ריבית.

7.         המשיב תומך בקביעותיו של בית המשפט קמא, תוך שהוא מסב את תשומת הלב להלכות, לפיהן לא יתערב בית משפט של ערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית.

לגוף העניין, טוען המשיב, כי לא נתגלעו כל סתירות ואי דיוקים בראיות המשיב. קביעת שיעורי נכותו נתמכת בראיות שהובאו, וערכאת הערעור לא תתערב בה.

ג.         דיון - קביעת שיעור נכותו של המשיב

8.         המשיב נבדק על ידי ד"ר מיכאל טנצמן, אשר נבחר על ידי בעלי הדין כמומחה מוסכם. ד"ר טנצמן בדק את המשיב ועבר על התעוד הרפואי. ד"ר טנצמן קבע כי המשיב נחבל, חבלה קשה בפרק ירך ימין, המוצאת, במועד הבדיקה, את ביטויה בשינויים ניווניים ובהגבלות התנועות, בעיקר ברוטציה הפנימית.

ד"ר טנצמן אף התייחס לתלונות נוספות שהעלה המשיב, אך קבע כי הן לא הותירו סימנים במשיב, או אינם מתייחסים לפגיעתו.

על כן, קבע ד"ר טנצמן את שיעור נכותו הרפואית בשיעור 20% על פי תקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת שיעורי נכות לנפגעי עבודה) התשט"ו-1955. בית משפט קמא אימץ קביעה זו.

9.         עברנו על טיעוניה של המערערת, ולא מצאנו במה שגה בית המשפט קמא באמצו את קביעת המומחה. בית המשפט אף בחן את התיעוד הרפואי שנאסף ביחס לטיפולים שקיבל המשיב, ומצא כי זה עולה בקנה אחד עם קביעות המומחה, ובית המשפט רשאי היה לאמצה (ר' ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170).