פסק-דין בתיק עא 1286/01

ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב בבש"א 107218/00 שבתיק אזרחי 13231/00 (כבוד השופטת ד. קרת) מיום 24.12.00 לפיו נדחתה בקשתו של המערער למתן רשות להתגונן תוך חיובו בהוצאות (להלן: " ההחלטה"). 

במקור הוגש ערעור זה על ידי שניים נוספים, אריה שהם ואליהו שפראך, אלא שהם לא התייצבו לדיונים או הגישו עיקרי טיעון מטעמם, וערעורם נמחק ביום 17.9.03. 

רקע

1.         המשיב הינו תאגיד בנקאי אשר לב ניר מפעלי נייר בע"מ (להלן: " החברה") היתה בין לקוחותיו בסניפו שבקרית גת שם ניהלה את חשבונה (להלן: "" החשבון" ו/או " חשבון החברה").

2.         החברה נהגה ליטול מידי פעם אשראי מאת המשיב, אשר לו ערבו המערער ושנים נוספים [הם המערערים שערעורם נמחק כאמור דלעיל, להלן: " הערבים הנוספים", וכן ראה כתב "ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום לאבטחת כל חוב", נספחים ו1-2 למוצג [ג] שבתיק מוצגי המשיב, להלן " כתב הערבות"].

3.         ביום 1.8.99 מונה לחברה כונס נכסים זמני על פי בקשת בנק הפועלים בע"מ אשר נשה בחברה במיליוני ש"ח.

4.         בנסיבות אלו ובהתאם לסעיף 22 ל"הסכם ותנאי עסק כלליים" שנחתם בין החברה למשיב [ראו נספח ב' למוצג (ג) בתיק מוצגי המשיב], העמיד המשיב את חובה של החברה לפרעון מידי אשר עמד ביום 6.1.00 על 884,792 ש"ח. לסכום זה נוספה ריבית עד ליום הגשת התביעה, וכן נוכתה בטוחה של תוכנית חסכון בסך של 328,127 ש"ח וסכום נוסף, כך שהתביעה בסדר דין מקוצר אשר הוגשה על ידי המשיב נגד החברה, המערער והערבים הנוספים עמדה בסופו של יום על 540,291 ש"ח נכון לתאריך 11.1.00. 

5.         המערער הגיש בקשת רשות להתגונן בה טען, בתמצית, כדלקמן:

א.         במהלך עסקיה הרגיל של החברה נהגה היא למכור למשיב שיקים עתידיים של לקוחותיה בעסקה של ניכיון שיקים קרי: המשיב היה מזכה את חשבון החברה ביום המכירה בסכום השיק בניכוי ריבית ניכיון מיום מכירת השיקים ועד ליום פרעונם. לטענת המערער, החזיק המשיב בשיקים של צדדים שלישיים בסך של 543,000 ש"ח - סכום העולה על סכום התביעה דלעיל, ומשכך לא היה המשיב רשאי לחייב את חשבון החברה בסכום השיקים שנרכשו על ידו בעסקאות הניכיון, ולהגדיל בכך את יתרת החובה בחשבון.

ב.         על מנת שהחברה תקבל אשראי מהמשיב, חייב זה את המערער לפתוח תוכנית חסכון פרטית ולהזרים אליה, באמצעות הוראת קבע, כספים אשר ישמשו בטוחה לאשראי שניתן לחברה. פתיחת תוכנית החסכון היתה מיותרת, נועדה לשרת את מטרותיו של המשיב, וגרמה למערער נזקים.

ג.          עת שחתם על כתב הערבות, הוטעה לחשוב כי אחריותו האישית מוגבלת, שכן שני ערבים נוספים חתמו יחד עימו, בעוד שבדיעבד הסתבר כי שניים אלו טוענים כי ערבותם אינה בתוקף. 

ד.         כן הועלו טענות נוספת לעניין ההוצאות שנגרמו לו עקב הליך תפיסת רכבו, וכן כי החוזים עליהם חתום הינם חוזים אחידים, ובהם תנאים מקפחים. 

6.         בית משפט השלום לא ראה כל הגנה בטיעוני המערער, ועל כן דחה בקשתו למתן רשות להתגונן.  בתמצית, קבע בית המשפט כי המשיב לא רכש את השיקים, והראיה לכך הינה שבמקרים שבהם שיקים שכביכול נוכו, חוללו, היה המשיב שב לחייב את חשבון החברה ומחזיר את השיק למערער. עוד קבע בית המשפט כי כל סכום אשר יגבה על ידי המשיב באמצעות הליכים שינקטו על ידו כנגד מושכי השיקים יופחת מחובה של החברה.

לעניין טענת התניית שירות בשירות, קבע בית משפט השלום כי המערער לא עמד בחובת הפרוט הנדרשת ממנו לעניין העלאת טענה מעין זו, והיא נותרה בגדר טענה בעלמא.

בשאר טענות המערער לא דנה השופטת המלומדת לגופם, אלא סיכמה פסק דינה בקביעה כי חלק מטענות המערער נותר ללא פרוט עובדתי של ממש, ויש לראותן כאמירה כללית בלבד.

בעקבות דחיית בקשת הרשות להתגונן, הן של המערער והן של הערבים הנוספים, נטל המשיב כנגדם וכנגד החברה פסיקתה [ראו פסיקתה מיום 2.1.01 מוצג (א) לתיק מוצגי המערער, להלן: " הפסיקתה"].

מכאן ערעור זה.

דיון

טענה מקדמית