פסק-דין בתיק עא 1284/04

המערער הינו מרכיב מנופים ובמהלך עבודתו הוא נפגע בתאונת עבודה. אותה עת הוא עבד כשכיר אצל משיבה מס' 1 (להלן תיקרא "חב' ליפוף"). החברה עסקה אז בהרכבת ובהקמת עגורן. העגורן הגיע לאתר העבודה כשהוא מפורק לחוליות חוליות מהן צריך היה להרכיבו. כל חוליה כזו מצויה היתה בתוך מסגרת. בתוך המסגרת קבועים גלגלים שעליהם אמורה החוליה לנוע אל מחוצה לה. אורך החוליה כ-7.50 מטר ואילו המסגרת שבתוכה היא נתונה אורכה כ-7.20 מטר. החוליה משקלה כ-4 טון. לצורך חיבור החוליות והרכבתן לעגורן נעזרו העוסקים במלאכת ההרכבה במנוף המותקן על משאית אשר שייך למשיבה מס' 2, חב' מנופי פ.נ.ש בע"מ, (להלן תיקרא "מפעילת המנוף"). לטענת המערער סייע המנוף גם לחילוצן של החוליות מתוך המסגרות. את המנוף תפעלו עובדי מפעילת המנוף.

להדגמת מבנה החוליה ואופן כליאתה בתוך המסגרת, הציג המערער תרשימים ותמונות שסומנו כמוצגים ת/1 - ת/5 וכן קלטת שסומנה כמוצג ת/6.

אחת החוליות נתקעה בעת חילוצה מהמסגרת. על פי הנטען על ידי המערער הוא נפגע בעת שניסה לשחרר את החוליה מתוך המסגרת באמצעות צינור. בשלב מסוים השתחרר הצינור, ניתק ממקומו ופגע בכתפו ובחזהו של המערער. את תביעתו "העיקרית" הגיש המערער כנגד מפעילת המנוף והמבטחת שלה, משיבה מס' 3, וזאת על בסיס הטענה וההנחה כי המדובר בתאונת דרכים. התביעה נגד משיבים אלה הינה מכוחו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, (להלן "חוק הפלת"ד"). לתביעה צירף המערער עילה חילופית המכוונת כנגד מעבידתו, חברת ליפוף ונגד המבטחת שלה, כשלאלה הוא מייחס מעשי עוולה לפי פקודת הנזיקין.

כיצד ביקש המערער להביא את תביעתו תחת כנפיו של חוק הפלת"ד? את עילת תביעתו זו הגדיר המערער בסעיף 6ב לכתב תביעתו בזו הלשון:

בסיכומיה מבקשת ב"כ המערער לחזק את הזיקה בין פגיעתו של המערער לבין השימוש שנעשה בכח המכני של המנוף, שאז היא מתארת כך את אופן התרחשות התאונה:

לאחר שמיעת הראיות וטיעוני בעלי הדין החליט בית משפט קמא, בפסק דין חלקי שניתן על ידו, כי הארוע בו נפגע התובע אינו מהווה תאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד ולפיכך הוא דחה התביעה כנגד מפעילת המנוף והמבטחת שלה וביקש להמשיך הדיון בתובענה על פי העילה הנזיקית המופנית כלפי משיבות 1 ו-4, דהיינו כנגד חב' ליפוף, מעבידתו של המערער וכנגד המבטחת שלה. המערער לא השלים עם התוצאה הזו ופנה אלינו בערעור בעזרתו הוא מבקש לשנות את קביעתו של בית משפט קמא ולהכריז על הארוע כעל תאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד. משיבות 1 ו-4 מציעות לאמץ את עמדת המערער ואילו משיבות 2 ו-3 תומכות בפסק דינו של בית משפט השלום.

לאחר שבחנו את עמדת בעלי הדין וטיעוניהם הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

הכרעתו של בית משפט קמא מושתתת בעיקרו של דבר על מימצא עובדתי מכריע דהיינו כי המנוף לא היה מעורב כלל בנסיונות החילוץ של החוליה מהמסגרת וכי בעת ארוע התאונה איש ממפעיליו לא היה בתא המפעיל שממנו ניתן לתפעל המנוף. בגיבוש מסקנתו זו העדיף בית המשפט את עדויותיהם של אלה שעסקו בתפעול המנוף, העד עמי ישראלי, המפעיל ו-אסף דבלינסקי, עוזר המפעיל. עדויותיהם של השניים הוכרו כמהימנות בעיניו של בית המשפט.

ב"כ המערער מנסה לשכנענו בק"ן טעמים כי זה המקרה הראוי שבו על ערכאת ערעור להתערב בקביעה עובדתית מובהקת של הערכאה הדיונית. אין בדעתנו לשעות לעתירה זו באשר לא הונח בטיעונים השונים יסוד ראוי להתערבותנו בקביעה האמורה וודאי שלא להניענו עד כדי הקביעה ההפוכה ולפיה המנוף היה מעורב בתאונה. נימוק מרכזי בטיעוניה של ב"כ המערער מבוסס על הטיעון שבשל משקלה של החוליה, מעל ארבעה טון, לא ניתן היה כלל להזיזה ממקומה ולחלצה מתוך המסגרת ללא עזרת המנוף וכך המערער, שנפגע אגב נסיון החילוץ, נפגע כתוצאה מהשימוש שנעשה במנוף. גם בטיעון זה אין כדי לשכנענו ולהניע אותנו להגיע למסקנה הפוכה מזו אליה הגיע בית משפט קמא. טענה זו מתעלמת מהאפשרות שהיתה זו חבילת ברזל כלשהי שנזכרת בעדויות ואשר הפריעה לחילוצה של החוליה ובהחלט יתכן שהמערער ביקש להסירה מדרכה של החוליה, בלי כל קשר למנוף. קיימת גם אפשרות וקיימות על כך עדויות, כי בעת הוצאת החוליה מהמסגרת נעזרו העובדים במכשיר יעודי למשימה זו ששמו "טיפו" שאין לו כל קשר למנוף. ומעל לכל. מהיכן מצינו שבני אנוש ועובדים בכלל זה, עושים תמיד דברים הגיוניים ורציונליים? אילו כך היו נוהגים הכל היו נמנעות רובן המכריע של התאונות.

מסקנתנו הינה אם כן כי אין בדעתנו להתערב בקביעתו של בית משפט קמא שלפיה לא הוכח בפניו שהמערער נפגע בעת שהצנור נהדף לאחור שעה שהוא, המערער, תחב אותו בין המסגרת לחוליה וכל זאת בד בבד או כתוצאה מהשימוש שנעשה במנוף לשם חילוצה של החוליה שנתקעה.

בפסק דינו נדרש בית משפט קמא ומעבר לדרוש, לבחינת השאלה, ההיפוטתית מבחינתו, האם היה הארוע המדובר בגדר "תאונת דרכים" לפי הפלת"ד וזאת בגדרה של החזקה החלוטה המרובה הרלבנטית, העוסקת בניצול הכח המכני של הרכב, גם אילו פני הדברים היו כטענות המערער. בית משפט עשה זאת תוך העלאת השאלה האם השימוש הנטען שנעשה במנוף בעת התאונה, על פי טענת המערער, (שלא נתקבלה), דהיינו ניעור החוליה שנתקעה ומשיכתה מתוך המסגרת, להבדיל מהנפתן של החוליות בצורה אנכית והצבתן אחת על גבי חברתה, עדיין נעשתה במסגרת עשיית שימוש בייעודו המקורי של המנוף. בית משפט קמא הציב ספקות ואף הטיל ספק בקיומו של קשר סיבתי משפטי בין ניצול הכח המכני של המנוף לבין התאונה, גם אם התרחשה על פי הנטען.

מסקנתנו הקודמת שלפיה אין בדעתנו להתערב ולשנות את קביעתו העובדתית של בית משפט קמא, שהיתה לחובת גרסתו של המערער, פוטרת אותנו מהצורך לדון בשאלות המשפטיות הניצבות דלעיל שבנסיבות הענין נותרו היפוטתיות לחלוטין. נסתפק בכך שנאמר כי ספקות אלה כבדי משקל הם וראו למשל את פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון בע"א 7481/00 פטאפטה נ' אבו-עבד, שפורסם בפד"י נ"ו (3) עמ' 707 שענינו שימוש בכח המכני  של הרכב שלא על פי יעודו המקורי.

אנו מורים איפוא על דחייתו של הערעור.

ההחלטה בדבר דחייתה של התובענה כנגד משיבים 2 ו-3 נשארת על כנה והתיק יוחזר אל בית משפט קמא על מנת שידון בעילות הנזקיות שהועלו ונטענו כלפי משיבים 1 ו-4.