פסק-דין בתיק עא 1280/06

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת רחל ערקובי) מיום 19.1.06, בת"א 60817/03 אשר קיבל את תביעת המשיבה (להלן: "המשיבה" או "ויוטל") לתשלום החזר הלואה לה ערבה המערערת. את ההלואה נתן בנק כרמל למשכנתאות והשקעות בע"מ (להלן - בנק כרמל) לחברת ים אילת בע"מ (להלן - "ים אילת"). ההלוואה הומחתה למשיבה. בית המשפט דחה את בקשת המערערת לרשות להגן. יש לציין כי בקשת הרשות להגן הוגשה ע"י נתבע נוסף, מר משה גליק, אך ערעורו נמחק בשל איחור בהגשתו.

1. רקע הדברים

המשיבה הגישה כנגד המערערת תביעה בהליך של סדר דין מקוצר על סך של 1,665,116.9ש"ח. כתב התביעה התבסס על הסכם הלוואה בין בנק כרמל לחברת ים אילת,  שנחתם ביום 13.12.94. ההלוואה הייתה על סך 750,000 ש"ח. להלואה ערבו מספר ערבים, ביניהם המערערת, כאשר כל ערב היה מוגבל לחלקו היחסי בבעלות בחברה. התביעה התבססה על כך כי למערערת 53% מהבעלות בחברת ים אילת.

בנק כרמל הינו בנק מסחרי, שהתבקש בשנת 1994, ע"י חברת ים אילת ליתן לה הלואה. בבעלותה של חברת ים אילת מלון הנמצא באילת. המערערת הינה חברה זרה שערבה להלואה שנטלה חברת ים אילת.  באותה תקופה המערערת החזיקה מניות בחברת ים אילת. על כמות המניות חלוקים הצדדים.

המערערת טענה בבקשת הרשות להגן כי כאשר פנה נציגה של חברת ים אילת למערערת, כדי לבקש ממנה לחתום על הערבות, הבהיר אותו נציג כי ההלוואה הנ"ל הינה מענק מותנה, שהיה אמור להפוך למענק מוחלט לאחר 15 שנה. לטענתה, לאור הבהרה זו הסכימה המערערת להיות ערבה חלקית להלוואה, ולטענתה חתמה על מסמכי הבנק כשמרביתם ריקים.  לטענת המערערת היא לא ידעה אם העסקה יצאה לפועל, ומאז שנת 94 ועד הגשת התביעה בשנת 2005, איש לא פנה אליה בעניין זה. עוד טענה המערערת בבקשת הרשות להגן כי מהמסמכים עולה כי החברה שקיבלה את ההלוואה אינה חברת ים אילת אלא חברת נופית ים אילת בע"מ (להלן: חברת נופית). עוד טענה המערערת בבקשת הרשות להגן כי המחאת הזכות מבנק כרמל למשיבה לא נעשתה כדין, ומדובר בחברה אחרת מהמשיבה (בעלת שם דומה אך מספר ח.פ. שונה) וכי התביעה התיישנה. המערערת הגישה לתמיכה בטענותיה בבית משפט קמא, תצהיר של מר עודד בן דוד, נציג המערערת.

2. פסק דינו של בית משפט קמא

ביום 27.11.05 נתן בית המשפט הנכבד את ההחלטה בבקשת הרשות להתגונן וקבע כי למערער תינתן רשות להתגונן רק בשאלת הריבית על ההלוואה, זאת בשל השיהוי בהגשת התביעה. בית המשפט דחה את יתר טענותיה של המערערת כהגנות בדים ונתן פסיקתה שזכתה את המשיבה בסכום הערבות היחסית של המערערת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.  השופטת הנכבדה קבעה בהחלטה כי מסמכי הבנק והמחאת הזכות הם ברורים ומעידים על חובה של חברת ים אילת לבנק כרמל וערבותה של המערערת להלוואה זו. השופטת קמא דחתה את עדות נציג המערערת לפיה לא ידע על מה חתם, וסבור היה כי מדובר במענק. השופטת קמא דחתה את טענת ההתיישנות, אך נתנה למערערת רשות להגן בשאלת הריבית, לאור העובדה שהתביעה הוגשה סמוך מאד לתום תקופת ההתיישנות. אשר לשאר טענות המערערת אלו נדחו כיון שלא היו מפורטות ולא היה בהם ממש.

3. טענות הצדדים

א. טענות המערערת

המערערת חוזרת בערעור על הטענות שטענה בבקשת הרשות להגן. לטענתה שגתה השופטת קמא משדחתה טענות אלו. המערערת שבה ומפנה את בית המשפט למסמכים השונים התומכים לדבריה בטענותיה.

ב. טענות המשיבה

המשיבה טוענת כי בדין דחתה השופטת קמא את בקשת המערערת לרשות להגן. לטענתה מדובר בערבות שנחתמה ע"י חברה מסחרית, באמצעות מנהלה. מדובר באיש עסקים ובהלוואה מסחרית, וכל הטענות לפיהן חתם על ערבות להלוואה כיון שסבור היה שמדובר במענק הן מופרכות. עוד טוענת המשיבה  כי המסמכים מדברים בעד עצמם וברור מהם כי מדובר בערבות של המערערת להלוואה שנטלה ים אילת. המשיבה מוסיפה וטוענת כי גם המחאת הזכות נעשתה כדין ונתמכת במסמכים.

4. בקשת רשות להתגונן

בבקשות רשות להתגונן על המבקש להצביע על "הגנה לכאורה" בלבד על מנת שתינתן לו הרשות להתגונן, כאמור בע"א 465/89 גדעון בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(1), 66 ,עמ' 69-70:

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן. זאת משום ש"סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה, רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו" (זוסמן, 618) ולענין זה, "אין לקבוע שהענין הוא כך, אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה 'הגנה לכאורה': (שם, שם). מכיוון שכך: "די לו (לנתבע - ד.ל.) להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק, ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה, והנתבע יצא מקופח". (שם, 619).

אלא שעל אף שהרף שאותו צריכה לעבור גירסת המערערת הינו נמוך, עליה להציג גירסה עקבית, מפורטת ומלאה, כאמור בע"א 465/89, שם, 70:

" על אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן. תנאים אלה סוכמו בפסיקת בית משפט זה לאמור:

'לא תינתן רשות להתגונן למבקש, שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו... כשם שלא ייתן בית המשפט רשות להתגונן, כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה, או שהיא 'הגנת בדים'".

הצדדים הסמיכו את בית המשפט ליתן פסק דין על סמך החומר הקיים בתיק. לאחר שקראנו את כתבי הטענות של הצדדים, תיק בית משפט קמא ועיקרי הטיעון, הגענו למסקנה כי המערערת לא עמדה בנטל הנדרש כדי לזכות ברשות להגן ועל כן דינו של הערעור להידחות. להלן נבחן את טענות המערערת והאם הרימה את הנטל כדי לזכות ברשות להתגונן.

א. הסכם ההלוואה

כאמור המערערת טענה בבית משפט קמא ובערעור כי לא ערבה להלוואה אלא להלוואה מותנית שכעבור 15 שנה תהפוך למענק. השופטת קמא קבעה כי מדובר בהלוואה, וכי כך עולה בברור מההסכם (מש/4). אכן, ההסכם נחתם בין בנק כרמל ל"לווה" שפרטיו מופיעים בהסכם - חברת ים אילת בע"מ. הערבות ניתנת להלוואה על פי אותו הסכם. כל סעיפי ההסכם עוסקים בהלוואה.