פסק-דין בתיק עא 1271/05

המערערים רכשו בזמנם דירה ולמימון רכישתה נטלו ביום 17/5/94 מהמשיב הלוואה מובטחת במשכנתא בסך של 750.000 ש"ח, (להלן בהתאמה "ההלוואה" ו "המשכנתא").

בשנת 1998 נקלעו המערערים לקשיים כלכליים שלא אפשרו להם לעמוד בתשלום החזרי ההלוואה. המשיב פנה ללשכת ההוצל"פ בעפולה וביקש לממש המשכנתא. במסגרת תיק ההוצל"פ מונה נציגו של הבנק לשמש כונס נכסים לדירה והוא פעל למכירתה לצד ג'. הדירה נמכרה תמורת סכום השווה ל-350.000 דולר. התמורה שנתקבלה ממכירת הדירה, לאחר ניכוי הוצאות המימוש, לא היה בה כדי לפרוע החוב ולפיכך הלך הבנק והגיש לבית משפט קמא תביעה כספית בסד"מ בתיק אז' 1115/04 ובה ביקש לחייב את המערערים לשלם לו את יתרת החוב בסך של 486,427 ש"ח. הסכום האמור כלל ריבית פיגורים, בגדרו של הסכם ההלוואה.

המערערים ביקשו להתגונן כנגד התביעה וביקשו מאת בית המשפט רשות לעשות כן. לאחר דיון נדחתה בקשתם של המערערים ובתכוף לכך ניתן נגדם ביום 11/09/05 פסק דין על מלוא סכום התביעה.

ערעורם הנוכחי של המערערים מופנה כנגד פסק הדין וההחלטה שלא ליתן להם רשות להתגונן. מטבע הדברים ההליך כאן יוקדש לבירור צדקת ההחלטה בבקשה לקבלת הרשות להתגונן שהרי ההכרעה בה תיגזור ממילא את גורל פסק הדין.

לאחר שבחנו את נימוקי ב"כ בעלי הדין והחלטתו של בית משפט קמא הגענו לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. להלן ננמק מסקנתנו זו.

בקשתם של המערערים לקבלת רשות להתגונן בנויה מדרך הטיעון הבאה: לשיטתם ערך ההלוואה במועד קבלתה היה כ-250.000 דולר. לטענתם הדירה היתה שווה בעת המימוש כ-400.000 דולר. היא נמכרה לקונים תמורת 350.000 דולר. המערערים "מכירים" בעובדה שעל הדירה רבצו עיקולים מטעם מס הכנסה ומע"מ אלא שלדברי המערער  הוא הגיע עמם, בשנת 1999,  לכלל הסכם כי העיקולים יוסרו תמורת תשלום של כ-180.000 ש"ח אלא שאין מחלוקת כי בפועל הם לא פרעו אז את החוב. המערערים מוסיפים ומספרים כי כונס הנכסים קיבל סכום של 20.000$, לטענתם שיעור שלא הגיע לו. על פי חשבונם של המערערים לא רק שמכירת הדירה במסגרת מימוש המשכנתא היתה אמורה לכסות את מלוא החוב, אלא שהיא היתה אמורה עוד להותיר בידיהם יתרת זכות.

זה היה בתמצית טיעונם של המערערים. לאחר שהמערער נחקר על תצהירו ונודעו  נתונים נוספים, שאומתו במסמכים שהגיש נציג המשיב, נפרסה ההוויה הבאה בפני בית המשפט, שלא ניתן לחלוק עליה. חשבונם של המערערים הינו פשטני לחלוטין כמעט עד כדי גיחוך. ההלוואה ניתנה בשקלים ואמורה היתה להיפרע במטבע זה. כל השוואה והצמדה לערכי הדולר הינה חסרת משמעות. יתר על כן. על פי טענת המערערים הם קיבלו הלוואה לטווח ארוך (משכנתא) צמודת דולר כשהם צריכים היו להחזיר בתום התקופה את ערכם השקלי של אותו שיעור דולרים משל נמצא בנק שנאות להלוות להם 750.000 ש"ח למשך 10 שנים וזאת ללא ריבית, בבחינת מתן גמילות- חסד. לא רק שטענה זו מחוסרת כל הגיון אלא שהיא נוגדת כמובן תנאים מפורשים שנקבעו בחוזה ההלוואה שצורף לתיק שמדבר על שיעורי ריבית לא מבוטלים בתקופה החוזית (סעיף 2 לחוזה) ועל תוספת ריבית פיגורים למקרה של העמדת מלוא ההלוואה לפירעון עקב פיגור בתשלומים, כמו כאן, וראו את סעיף 21 לחוזה ואישור בדבר שיעורי ריבית הפיגורים שצורף לכתב התביעה. יתר על כן. הכונס הציג העתק מהסכם הפשרה שנקבע בינו לבין שלטונות מע"מ ומס הכנסה ולפיו הכונס שילם מקופת הכינוס, ביוני 2003, סך כולל של 250.000 ש"ח כדי להסיר את העיקולים שרבצו לטובת נושים אלה על הדירה, תשלום שאושר ע"י ראש ההוצל"פ. לא זאת אף זאת, הליכי כינוס הדירה ומימושה נעשו בחסות ראש ההוצל"פ שאישר את המכר, את התשלומים ששולמו מקופת הכינוס לפרעון החובות שרבצו על הדירה וכן את שכר הטרחה ששולם לכונס. את הטענות שהיו למערערים כנגד הכונס היה עליהם להשמיע בלשכת ההוצל"פ, בטרם אושרו שם ההליכים ומשאלה אושרו לא ניתן לערער ולהרהר אחר מעשיו של הכונס במסגרת ההליך הנוכחי.

לא נוכל שלא לציין כי במהלך הדיון שנערך בפנינו ביקשנו לברר עם ב"כ המערערים מדוע הם לא העלו בפני יו"ר ההוצל"פ את טענותיהם כנגד אשור מכירת הדירה ואישורו של הדו"ח שהגיש הכונס, אך לצערנו לא זכינו לקבל תשובה ענינית. עיינו בפרוטוקול הדיון שהתנהל ביום 18/11/04 בפני כב' הרשמת בבקשה לקבלת רשות להתגונן  ומצאנו כי בפתח הדיון  הודיע ב"כ המשיב כי דו"ח הכונס אמור להיות מוגש בימים הקרובים ללשכת ההוצל"פ. הוא "הציע" למערערים כי יגישו התנגדות להליך ההוא ועל פי תוצאותיה יוחלט בבקשה הנוכחית,  כך שאם ידחה הדו"ח של הכונס תינתן למערערים רשות להתגונן וההיפך, אלא שהצעה זו נדחתה. כפי שלמדנו כל התנגדות לא הוגשה והדו"ח כמו גם המכר אושרו.

סיכומו של דבר. המערערים העלו טענות כלליות וסתמיות כנגד שיעור החוב וכנגד הליכים שהתנהלו כדין במסגרת תיק ההוצל"פ ולא בחלו גם בהצגת טיעונים ועובדות שהופרכו מיניה וביה. לא עלה בידי המערערים להצביע כי בפיהם הגנה ראויה או אפשרית כנגד החוב או חלק הימנו. בנסיבות אלה לא יצאה כל שגגה תחת ידיה של כב' הרשמת אשר דחתה את בקשתם לקבלת רשות להתגונן ולכן אין לנו אלא להורות על דחייתו של הערעור וממילא לאשר את פסק הדין שניתן בעקבות דחיית הבקשה.

אנו מחייבים את המערערים לשלם למשיב את הוצאותיו של הליך זה בסך של 15.000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.

המזכירות תעביר עותקים מפסק דין זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום י"ח באייר, תשס"ו (16 במאי 2006) בהעדר הצדדים.

___________________            _______________                  __________________    

מנחם בן דוד, נשיא- אב"ד            יצחק כהן, סגן נשיא                   אברהם אברהם, שופט

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: