פסק-דין בתיק עא 1268/05

השופט י' דר:

1.         ביום 10.12.94 נחתם חוזה שכירות מקרקעין בין בעליה של חלקת קרקע חקלאית לבין המשיבים. בחוזה זה הוסכם שהבעלים משכירים את הקרקע למשיבים לתקופה של שנה המתחילה ביום 20.11.94 (לפני חתימת החוזה) עד 19.11.95, בתוספת אופציה לשנת שכירות נוספת.

            יש לציין כבר עתה כי המשיב 2 (זאהר) היה קטין בשעת החתימה על החוזה.

2.         המשיב 1 (מוחמד) התקשר עם המערערת, שהיא אגודה שעיסוקה באספקת מים לצרכי חקלאות, וביקש לספק מים לקרקע.

            ביום 15.1.95 חתם מוחמד על מכתב על נייר מכתבים של המערערת שהופנה אליה, ובו הוא מבקש לכלול את שמו כצרכן מיום 1.1.95. על פי מכתב הפניה, הוא מבקש לספק לו מים לחלקה לעונת החורף.

3.         במכתב נוסף מיום 5.6.95, גם הוא על נייר של האגודה, מודיע מוחמד כי סיים עבודתו בעיבוד החלקה ביום 30.4.95. עוד הוא כותב

"הנכם מתבקשים שלא לרשום את חשבון המים על שמי, משום שאני החוכר של האדמה, ממר אחמד עביד  ועל אחריותי, הריני מבקש מאיתכם לגבות מחירי המים מעבד אללה חסן אבו מוך וזאהר אבו מוך בסוף כל חודש מחשבון המים, ותעשו את כל ההליכים המשפטיים לצורך הגביה".

4.         על פי גרסת המערערת, היא סירבה לקבל את ההודעה על הפסקת העיבוד והודיעה למוחמד כי היא רואה בו אחראי לצריכת המים לכל תקופת החכירה, על פי החוזה שהגיש לה. המערערת גם השיבה בכתב למוחמד כי היא אינה יכולה להעביר את חשבון הצרכן למי מאלה שבשמותיהם נקב מוחמד במכתבו, כלומר זאהי (הקטין) ואביו עבדאללה אבו מוך.

5.         צריכת המים נמשכה. המערערת בדקה אפשרות של ניתוק המים אולם גילתה כי הקרקעות מעובדות וכי ניתוק המים עשוי

"...(ו)לסבך אותה בתביעות משפטיות הן מצד הנתבע מס' 2 [זאהר] והן מצד מואסי, הרי הוא המחכיר וחבר בתובעת" (סעיף 18 בת/1).

            רק בסוף חודש אוגוסט 95 ניתקה המערערת את זרם המים. לאחר עריכת חישוב, מילאה שיק בטחון של מוחמד בסכום של 22,571.84 ש"ח והציגה את השיק בבנק. משחולל השיק, הוא הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. בעקבות התנגדות שהגיש מוחמד, התברר ההליך בפני השופט טובי (ת"א 27104/00).

6.         לאחר שמיעת ראיות קבע השופט כי מוחמד היה זכאי להודיע על הפסקת העיבוד. השופט ראה אנלוגיה לניתוק ההתקשרות בהודעת מחזיק לעיריה על הפסקת השכירות, שתוצאתו שהוא אינו חייב עוד בתשלום הארנונה. כדברי השופט

"... מרגע שהודיע הנתבע כי חדל להחזיק בקרקע, שומה היה על התובעת לשחררו מחיוביו וככל שנצרכו מים מאותו שטח, היה עליה להפנות דרישתה אל בעל המקרקעין, החבר באגודה" (עמ' 4).

השופט מצא תמיכה בכך שזו הגישה הנכונה, בעובדה שבעקבות המכתב מיום 5.6.95 על הפסקת השימוש, פנתה המערערת אל בעל המקרקעין והודיעה לו שהתשלומים יחולו עליו.

7.         לעניננו, ניתן לראות בהודעת מוחמד על הפסקת השימוש בגדר הצעה. בניגוד לטענת המערערת, לפיה סירבה לקבל את ההצעה, עולה כי פנתה למחכירים והודיעה להם שהם אחראים לתשלום (עמ' 4 בפסק הדין).

            בהודעה זו יש משום קיבול משתמע של הצעתו של מוחמד לקיצור תקופת ההתקשרות.

8.         עוד קבע השופט שהוא מאמין למוחמד כי ביום 30.4.95 הפסיק להשתמש בשטח החקלאי. משכך, קבע השופט שלא ניתנה תמורה בעד השיק.

            השופט טובי גם קבע שלא הונחה בפניו תשתית ראייתית לפיה המשיך זאהר לעבד את המקרקעין, שכן זאהר הכחיש את הטענה. לפיכך, קבע השופט טובי כי החוב בגין צריכת המים עמד ביום 30.4.95 על סך 6,568.62 ש"ח. מתוך סכום זה סילק מוחמד 5,000 ש"ח ונותרה יתרה של 1,568.62 ש"ח וביתרה זו חייב את מוחמד.

9.         שמענו טעוני ב"כ הצדדים ושוכנעתי כי יש יסוד להתערבות מסויימת בפסק דינו של בית-המשפט.