פסק-דין בתיק עא 1256/06

השופט אברהם אברהם

1.         המערערת (ילידת 1.12.1973) נפגעה בתאונת דרכים מיום 12.11.2001. את הפיצוי לנזקיה היא תבעה מן המשיבה, בבית משפט השלום בבית-שאן. השופטת קמא פסקה את הפיצוי המגיע לה, אלא שפסיקה זו לא השביעה את רצונה. מכאן בא ערעורה, ובו היא קובלת על מיעוט הפיצוי.

2.         ביסודו של פסק הדין קמא עמדו, נוסף להתרשמותה של השופטת קמא מן המערערת, חוות דעת של שלושה מומחים.

            הפסיכיאטר, ד"ר עמיקם טל, מצא, כי לאחר התאונה סבלה המערערת מדיכאון פוסט תאונתי טיפוסי, ולכן העמיד את נכותה הזמנית, משך שנה אחת לאחר התאונה, על 10%. המומחה לא מצא סימנים לנכות נפשית בתקופה שלאחר מכן. עם זאת הוא סבר, כי יש לקבוע את נכותה הצמיתה בתחום הנפש בשיעור של 5%, משום הסיכוי להחמרת מצבה בעתיד.

            הכירורג, ד"ר לאל-אנסון בסט, מצא, כי ארבע צלעותיה של המערערת, שנשברו בעת התאונה, נתאחו לחלוטין, ולא נותרה בגין השבר כל נכות. עם זאת הוא סבר, כי במערערת נותרה נכות בשיעור של 10%, בשל צלקת מכאיבה ומכערת שנותרה לה בחזה, כתוצאה מפגיעת חגורת הבטיחות בעת התאונה.

            הפלסטיקאי, פרופ' יצחק פלד, נדרש לחתך שארע בפניה של המערערת בעקבות התאונה, והותיר צלקת בעפעף ובגשר האף שלה. המומחה קבע, כי מדובר בצלקת שטוחה ועדינה בצבע העור. הוא לא מצא כל עיוות שהותירה הצלקת במעמד הגבות או המצח. עם זאת, הואיל והצלקת נראית, בכל זאת, מקרוב, הוא סבר, כי יש מקום לקבוע את נכותה בגין הצלקת בשיעור של 5%.

3.         נכותה הרפואית המשוקללת של המערערת עומדת, איפוא, על 18.775%, ועל יסוד נכות זו, נוסף לשלושה ימים בהם אושפזה המערערת בבית חולים בעקבות התאונה, נפסק לה פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 34,513 ש"ח. נוסף על כך פסקה השופטת קמא למערערת סך 4,000 ש"ח עבור עזרה שקיבלה המערערת מבני משפחתה בעת ההחלמה, סך 25,000 ש"ח בגין הפסדי השכר בששת החדשים שלאחר התאונה, ו-30,000 ש"ח כפיצוי גלובלי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות. נוסף על אלה פסקה השופטת קמא סך 1,500 ש"ח עבור כתר חרסינה שנשבר בפיה של המערערת.

4.         בערעורה קובלת המערערת על כך, שבית המשפט קמא פסק לה אך 4,000 ש"ח עבור עזרה שקיבלה מזולתה בעת שהחלימה מן הפגיעה. בקביעה זו לא ראיתי להתערב, משהדברים נתונים לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, הואיל והמערערת לא הניחה כל ראיה ממשית להוכחת היקף העזרה שקיבלה, תשלומים ששילמה בפועל לאחרים וכד'. אינני מקבל גם את טענותיה של המערערת, לפיהן היא קופחה באי-פסיקת פיצוי בגין הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד. לבד מכך שאלה לא הוכחו, לא הוכח גם אילו תרופות מבין אלה שהמערערת סבורה כי תיטול בעתיד - אינן כלולות ב'סל הבריאות'. הוא הדין ביחס לטענות המערערת להוצאות שהוציאה בעבר ושתוציא בעתיד בגין נסיעות. הנסיעות בעבר לא הוכחו, לא היו גם טיפולים רפואיים מיוחדים, שחייבו נסיעות מיוחדות; וביחס לעתיד אין כל סימן לכך, שהמערערת תיאלץ להוציא הוצאות מיוחדות בגין נסיעות, בעקבות פגיעתה בתאונה.

5.         המערערת קובלת על כך, שהשופטת קמא הכירה אך בששה חדשים שלאחר התאונה, כתקופה שבה היא (המערערת) זכאית לפיצוי מלא בגין אי השתכרותה. המערערת מבקשת לשכנע, כי היא זכאית היתה לפסיקה דומה משך שנה תמימה.

            בקביעתה של השופטת קמא בעניין זה לא ראיתי להתערב. המערערת לא עבדה בעת התאונה. לא עשרת אחוזי הנכות הנפשית הזמנית שפסק לה ד"ר טל (משך שנה מיום התאונה) הם שגרמו למערערת שלא לעבוד לאחר התאונה. החלמתה מן הפגיעות מהן סבלה לא ארכה מעבר למספר שבועות. בנסיבות אלה, ששה חדשים שנקבעו למערערת לשם מנוחה (בידי השופטת קמא) הם בבחינת קביעה סבירה לחלוטין, שאין להתערב בה.

6.         לבד מששת החדשים הללו לא פסקה השופטת קמא למערערת פיצוי על אבדן שכר עד למתן פסק הדין. למסקנה זו היא הגיעה משום שלא מצאה פער של ממש בין השתכרותה של המערערת עובר לתאונה כמטפלת בגן ילדים, לבין השתכרותה כסייעת במערכת החינוך לאחר התאונה.

            גם בקביעה זו של השופטת קמא אין מקום להתערב. אין לי להיזקק לחשבון המדויק של הפער שבין ההשתכרות לפני ואחרי התאונה (שהמערערת טוענת כי הוא פער של ממש, ולא זניח), כאשר לא ברור לי כלל, שההסבה המקצועית המסוימת שעשתה המערערת נבעה מן התאונה. משאין כל קשר מוכח בין התאונה לבין המעבר מעבודה כמטפלת לבין עבודה כסייעת, אין גם כל מקום לפיצוי.

7.         בערעורה מבקשת המערערת להתערב בקביעתה של השופטת קמא, לפיה הצלקת בפניה לא פגעה ביכולתה להשתכר. בעניין זה אזכיר, כי השופטת קמא הביעה את התרשמותה, לפיה הצלקת המדוברת 'כמעט ואינה מורגשת ואין בה כדי לכער את התובעת'. לפי התרשמות זו של השופטת קמא, הצלקת אינה נראית לעין, כי אם לאחר שמופנית תשומת לבו של המתבונן, ומקרוב בלבד. משום כך היא סברה, כי אין בצלקת שבפנים כדי לפגוע בכושרה של המערערת להשתכר.

            בקביעה זו, כמו גם בקביעתה של השופטת קמא, לפיה אין בצלקת שבחזה כדי לפגוע בכושר ההשתכרות של המערערת (כיוון שהיא ממוקמת במקום מוצנע שאינו גלוי לעין), לא מצאתי להתערב. השופטת קמא התרשמה, במו עיניה, מן המערערת, ולא ראתה פגיעה במראה פניה בעקבות הצלקת. מתמונות המצויות בתיק בית המשפט לא ניתן לומר, כי התרשמות זו של השופטת קמא אינה מבוססת. דעתי כדעת השופטת קמא, על כן, כי פגיעה זו שנפגעה המערערת בפניה לא פגעה ביכולתה להשתכר.

8.         לא כאלה הם פני הדברים ביחס להשלכתה של הנכות הנפשית על כושר ההשתכרות. בעניין זה סברה השופטת קמא, כי התאונה לא השאירה במערערת כל השפעה רעה בתחום הנפש. היא ציינה את התרשמותה שלה ואת התרשמותו של ד"ר טל, לפיה המערערת 'הינה אכן אישה צעירה, מלאת חיים, חיונית עצמאית ואופטימית ובעלת יכולת התמודדות.' היא סברה, כי הנכות בשיעור של 5% לא תשפיע על כושרה של המערערת להשתכר. עם זאת היא נאותה לחייב את המשיבה לפצותה בגין פגיעה זו, משום הסיכוי להחמרה במצבה, אותו סיכוי שהביא את ד"ר טל לקבוע את 5 אחוזי הנכות מלכתחילה.

9.         ובכן, המומחה מטעם בית המשפט קבע את נכותה של המערערת בתחום הנפש בשיעור של 5%. אכן, קביעה זו, הנגזרת מן הסיכון עליו עמד המומחה ד"ר טל, שמא מצבה של המערערת יחמיר בעתיד, היא קביעה מינורית. אלא שהקביעה היא קביעה, ועל פיה קיים סיכוי להחמרת המצב בעתיד, שאז עשויה הנכות הרפואית-נפשית ליתן את אותותיה גם בתפקודה של המערערת.

10.        המערערת מבקשת לשכנע, כי את חשבון הפיצוי יש לעשות בחישוב אקטוארי. טענה זו אין לקבל, כאשר עניין לנו ב-5% נכות רפואית בתחום הנפשי. בכגון דא יפה פסיקתו של פיצוי גלובלי, והדברים ידועים. ואמנם, השופטת קמא הלכה בדרך זו, והעמידה את הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד על 30,000 ש"ח. כאן עליי לחלוק על השופטת קמא, באשר לטעמי סכום זה שנפסק למערערת איננו משקף את הנתונים השונים הצריכים לעניין. חשבון אריתמטי מביאנו לידי כך, שפיצוי בשיעור של 30,000 ש"ח משמעו פיצוי בן כ-100 ש"ח בחודש, ובכך אין כדי לשקף את הפגיעה ביכולתה של המערערת להשתכר. יתר על כן, כיוון שאנו מדברים בנכות נפשית, הרי שאם הסיכון עליו מדבר המומחה ד"ר טל אכן יתממש בעתיד, כי אז הפגיעה ביכולתה של המערערת להשתכר עשויה להיות רבה יותר, מאשר בפגיעה גופנית.

סוף דבר, לטעמי יש להעמיד את סכום הפיצוי בגין הפגיעה בכושר השתכרותה של המערערת על סך של 60,000 ש"ח, במקום 30,000 ש"ח שנפסקו בידי בית המשפט קמא.

11.        סוף דבר, אנו מקבלים את הערעור באורח חלקי, ובמקום סך 30,000 ש"ח שנפסק למערערת עבור הפגיעה בכושר השתכרותה, אנו מזכים אותה בסך של 60,000 ש"ח. כל שאר רכיבי הפיצוי ייוותרו בעינם.

            נוסף על כך אנו מחייבים את המשיבה בתשלום אגרת הערעור, וכן שכר טרחה בערעור בסך של 15,000 ש"ח ומע"מ.