ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 13077/96 ו - 55773/97 (כבוד השופטת ר. ניב) שנמסר לב"כ המערערים ביום 31.12.01 (להלן: "
פסק הדין") ועל עותק נוסף שהתקבל בדואר במשרדי ב"כ המערערים ביום 4.1.02. בפסקי דין אלו התקבלו בחלקן תביעות הדדיות אותן הגישו הצדדים (להלן: "
פסק הדין").
רקע
1. ענייננו בהסכם למכירת חנות, הפרתו ונזקיו.
ביום
17.4.1989 נחתם בין המשיבים, כבעלים, לבין המערערים, כקונים, הסכם למכירת חנות בתל אביב במחיר של 60,000$ (להלן: "
ההסכם" ו"
החנות" בהתאמה). במועד עריכת ההסכם טרם הושלמה החנות, והמשיבים התחייבו להשלים את הבניה על חשבונם. התמורה אמורה היתה להשתלם לידי ב"כ המשיבים אותה עת, עו"ד קולקר, על מנת שיסלק את חובותיהם של המשיבים שבגינם הוטלו עיקולים על החנות, וכן כדי שישלם היטלים ומיסים שונים.
מסירת החזקה עתידה היתה להתבצע
בתוך 30 יום לאחר חתימת ההסכם, בכפוף להפקדת התמורה בידיו של עו"ד קולקר.
2. בתאריך
20.7.1990 נחתם בין הצדדים הסכם חדש. בהסכם זה הסכימו הצדדים כי
החנות תמסר למערערים מיד עם חתימתו כשהיא בלתי מושלמת וזאת נוכח הקשיים בהם נתקלו המשיבים לסיים את הבניה. הוסכם כי הגמר יתבצע על ידי המערערים, על חשבונם של המשיבים ובתאום עימם. עוד הוצהר בהסכם החדש כי המערערים שילמו עד לחתימתו 38,000$, ואילו יתרת הסכום (22,000$) תופקד בידיו של עו"ד קולקר כדי שיוכל לפעול לצורך סיום הבנייה. כן הוסכם כי העברת הזכויות בחנות בלשכת רישום המקרקעין תדחה עד לאחר ביצוע פעולה של חלוקה ורישום בית משותף (להלן: "
ההסכם החדש"). הצדדים אף מינו את עו"ד קולקר כבורר מוסכם המוסמך לדון בכל מחלוקת הקשורה בהסכם החדש.
3. ואכן, ישיבת בוררות באשר למחלוקות שונות התקיימה ביום
10.9.1990. תוצאת ישיבה זו היתה הסכמה לפיה המשיב 1 יסיים את השיפוץ בחנות (כולל התקנת זכוכיות וחשמל) עד לסוף אותו החודש, ואילו המערערת 1 תמצא שוכר לחנות תוך ימים ספורים (ראו מכתבו של עו"ד קולקר מיום 16.9.90, נספח כד לתיק מוצגי המערערים).
לא נאמר דבר לעניין מסירת החנות.
4. בפועל לא השלימו המשיבים את הבניה האמורה, והמערערים עשו זאת תוך שהם משתמשים בכספי הפקדון.
5. בנסיבות אלו הגישו המערערים תובענה בבית המשפט המחוזי, בה התבקש פסק דין המצהיר כי המשיבים הפרו את ההסכמים השונים הפרה יסודית. עוד עתרו המערערים למינוי בא כוחם, עו"ד ובר, ככונס נכסים למסירת החזקה בחנות ולהשלמת רישומה על שמם, וכן לפיצול סעדיהם באופן שבו תותר להם תביעת פיצויים בגין נזקיהם שטרם התגבשו (ראו ה"פ 1433/91 בבית המשפט המחוזי בתל אביב משנת 1991, נספח ב1 לתיק מוצגי המערערים).
בהעדר הגנהמעם המשיבים ניתן פסק דין כמבוקש (פסיקתא מיום 2.2.92, נספח ב2 לתיק מוצגי המערערים).
6. בין לבין דווחה עסקת המכר לשלטונות המס והמשיבים נדרשו לשלם את מס השבח החל בגינה. משלא שולם זה על ידם הגישו המערערים תביעה נוספת נגד המשיבים, שבה ניתן פסק דין ע"ס 43,000 ש"ח, סכום המס לאחר השגה (ת"א 42440/92 שלום תל אביב, פסק דין מיום 20.10.92). פסק הדין הוגש לביצוע בהוצאה לפועל וב"כ המערערים, עו"ד ובר, מונה פעם נוספת ככונס נכסים למכירת דירת מגוריהם של המשיבים לצורך תשלום מס השבח.
7. במסגרת פעולותיו ככונס נכסים מצא עו"ד ובר קונה לרכושם של המשיבים בסכום של 254,000$ (אותו רוכש קנה מאוחר יותר גם את החנות מידי המערערים בסכום של 76,000$). המשיבים, שבינתיים שילמו את מס השבח המגיע מהם, ניסו לבטל את רוע הגזירה, אולם בקשותיהם לביטול המכירה הוגשו באיחור ונדחו בכל הערכאות.
מכירת רכושם של המשיבים בוצעה ואושרה בהליכים משפטיים.
8. עד כאן הרקע לתביעות ההדדיות נשוא ערעור זה אותן הגישו הצדדים לבית משפט השלום. ומכאן לתביעות עצמן;
הראשונה, תביעת המשיבים לתשלום יתרת התמורה, לפיצויים מהמערערים בגין הפרת ההסכמים ולחיובו של עו"ד ובר בגין פעולותיו ככונס נכסים. מאוחר יותר, ולאחר שנדחתה על הסף עילתם בדבר הפרת ההסכמים מחמת מעשה בית דין, ואילו הטענות נגד עו"ד ובר הופנו למסגרת של הליך בהוצאה לפועל, נותרה אך התביעה לתשלום יתרת התמורה שצומצמה לסך של 10,000$ בלבד (ראו החלטה מיום 8.11.98, נספח [ד1] למוצגי המערערים).
התביעה השניה היא של המערערים שעמדה על סכום של כ- 760,000 ש"ח, ואף היא צומצמה לאחר מכן לסכום של 500,000 ש"ח בלבד. תביעה זו עניינה הפסד דמי השכירות אותם יכולים היו לקבל המערערים החל מיום רכישתה של החנות ועד יום מכירתה, ירידת ערכה של החנות, שכר דירה בגין העתקת מקום מגוריהם עקב איומיהם של המשיבים, הוצאות משפטיות ומשרדיות ועגמת נפש.
9. בית המשפט קיבל את שתי התביעות בחלקן; למשיבים פסק סכום של 5,435$ - יתרת התמורה שלא שולמה להם - בצרוף שכ"ט עו"ד, ואילו למערערים פסק את הפיצוי המוסכם בסך של 10,000$, כעוגמת נפש. יתר ראשי הנזק הנטענים על ידי המערערים נדחו; כך, באשר לטענתם כי נגרם להם נזק המתבטא ב
אובדן דמי שכירות משום שהחנות לא נמסרה להם במועד. נפסק כי על פי ההסכם החדש רכשו המערערים את החנות as is, כשהיא בלתי מושלמת, והיא נמסרה להם מיד עם חתימתו של ההסכם החדש, כך שלא נגרם להם כל נזק. זאת ועוד, חוות דעת שמאי מטעמם מתייחסת לאובדן דמי שכירות של נכס פנוי ובעל רישיון הפעלה על פי דין, אך החנות מעולם לא נמכרה ככזו. כך גם נדחתה הטענה בדבר
ירידת ערך החנות ממועד רכישתה ועד למועד מכירתה. החנות נמכרה על ידי המערערים בסכום של 76,000$, שהם 16,000$ יותר מהמחיר ששילמו עבורה. זאת ועוד, חוות דעת השמאי מטעם המערערים שהעריכה את החנות לפי שווי של 150,000$, פי שנים מסכום מכירתה בפועל, מתייחסת לנכס ראוי לשימוש ובר-הפעלה, בעוד לא כך הוא הדבר. עתירתם של המערערים לתשלום
הוצאות משפטיות בסך של כ - 50,000 ש"ח בגין שכר טרחת עורך דינם נדחתה משום שבהליכים השונים שבהם זכו נפסקו להם הוצאות; טענתם לעניין
אובדן שעות עבודה לא הוכחה וכך גם לעניין הצורך
בהעתקת מקום מגורים עקב איומים שקיבלו לטענתם מהמשיבים. אשר
להוצאות בהליך המשפטי שבפני בית משפט השלום, לא מצאה השופטת המלומדת לנכון לפסוק למערערים כל סכום שכן תביעותיהם, בסופו של יום, התקבלו בחלקן הקטן בלבד. לעומת זאת, וכאמור דלעיל, נפסקו למשיבים, שזו להם הפעם הראשונה שהם זוכים להכרה בהוצאותיהם, סכום של 25,000 ש"ח + מע"מ בגין שכר טרחת עורך דין. בעקבות בקשה לתיקון טעות סופר, תוקן פסק הדין באופן שהמערערים חויבו גם בהוצאות המשיבים, נוסף לשכר טרחת עורך הדין שנפסק דלעיל.
10. בשולי הדברים ראוי לציין כי בית המשפט הביע תחושתו כי נעשה עוול למשיבים אשר היו בעלי רכוש בשווי העולה על 250,000$ ונותרו חסרי כל, זרוקים לרחוב, בחסות בית המשפט. והכל, בשל חוב של 43,000 ש"ח ששולם על ידם בסופו של יום וכאשר בפקדון עוד נותר סכום כסף שלא נוצל. עוד באה לידי ביטוי בפסק הדין העובדה כי הדיונים בפני כבוד השופטת התנהלו באוירה קשה ובאמוציות רבות, הן בין בעלי הדין והן בין באי כוחם.
11. מכאן לערעור שבפנינו בו טוענים המערערים, בתמצית, מספר טענות; נטען כי תיקון פסק הדין על ידי השופטת המלומדת לאחר שעותק חתום הימנו כבר נמסר להם אינו מהווה תיקון "טעות" כמובנה בחוק בית המשפט התשמ"ד - 1984 (להלן: "
חוק בתי המשפט").
לגופם של דברים מלינים המערערים על כך כי לא נפסק להם פיצוי בגין אובדן דמי שכירות. לטענתם, קיימת סדרה של מעשי בית דין, בהליכים משפטיים שונים שהיו במהלך השנים, המעגנים את הקביעה כי החנות לא נמסרה להם במועד ולפיכך זכאים הם לפיצוי בגין אובדן היכולת לעשות בה שימוש. כן חולקים המערערים על כך כי לא נפסק להם פיצוי בגין ירידת ערך החנות, כאשר לטענתם מכרו אותה במחצית משוויה בעטיים של המשיבים. טענות נוספות בפי המערערים מתייחסות להוצאות משפטיות ומשרדיות שלא נפסקו להם, אופן שערוך הפיצוי בגין עוגמת הנפש, ולהוצאות שנפסקו לטובת המשיבים שאינן במקומן.