פסק-דין בתיק עא 1242/06

המערער נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 25/9/2001 שעה שהרכב בו נסע ושהיה נהוג בידי משיב מס' 1, התנגש ברכב אחר. המשיבה מס' 2 ביטחה את נהיגתו של משיב מס' 1. היא ומשיב מס' 1, מכירים בחובתם לפצות את המערער בגין נזקיו וזאת במסגרת תובענה שהגיש המשיב לבית משפט קמא. המחלוקת שעמדה במוקד ההתדיינות נגעה להיקף הפיצויים להם זכאי המערער. בסופו של יום קבע בית משפט קמא כי נזקיו מסתכמים בסך של 23,500 ש"ח. לאחר שניכה מסכום זה את תגמולי הביטוח הלאומי, אותם קיבל המערער עקב התאונה, וזאת בסך של 20,799 ש"ח, פסק לו בית המשפט פיצוי בסך 2,701 ש"ח בצירוף שכ"ט עו"ד.

בערעור שהגיש לפנינו קובל המערער על מיעוט הפיצויים שנפסקו לו. המשיבים מצידם מבקשים לדחות הערעור ולהשאיר על כנו את פסק הדין.

לצורך הכרעתנו בפסק הדין כאן בחנו את טיעוני ב"כ בעלי הדין ונימוקיהם, זה בכה וזה בכה, ולהלן דברינו.

בראשית הדברים נסקור ונפרט עתה נתונים ועובדות אשר מהווים מסד לחישוב והערכת שיעור הנזקים. המערער הינו יליד 1971. עובר לתאונה הוא עבד אצל אחיו המשמש כקבלן לעבודות בנייה. ממקום התאונה הועבר המערער לטיפול רפואי בבית חולים "מאיר" בכפר סבא. לאחר שנבדק במשך מספר שעות בבית החולים, הוא שוחרר לביתו עם המלצה ל-3 ימי מנוחה. על פי רישומי בית החולים התלונן המערער על חבלות בחזה ובצוואר. הוא לא איבד הכרתו. משהתלונן על כאבים באיברים הנ"ל הוא הופנה בהמשך למעקב ולטיפולים אורטופדיים. מאחר ועל פי דבריו הוא החל לסבול מפחדים והפרעות שינה הוא נשלח לטיפול בבית החולים שער מנשה. הוא אובחן כסובל מתסמונת P.T.S.Dוקיבל טיפול תרופתי נוגד דכאון.

לאחר שהוגשה התביעה מינה בית משפט קמא מומחים רפואיים לבדיקת מצבו של המערער וזאת בתחום האורטופדי ובשטח הפסיכיאטרי. המומחה האורטופדי היה דר' מיכאל טנצמן ובתחום השני דר' עמיקם טל. המומחים הגישו חוות דעת ובהמשך ענו לשאלות הבהרה שהופנו אליהם. הם לא נתבקשו לחקירה בבית המשפט.

נסקור להלן את עיקר ממצאיהם של המומחים הרפואיים:

בפני דר' טנצמן התלונן המערער על כאבים בגב תחתון, קושי בהרמת חפצים כבדים ועייפות לאחר הליכה ממושכת. מסתבר כי בשנת 1997 ולאחר הרמת משא כבד, החל המערער לסבול מכאב גב תחתון. בפני המומחה הוא הסביר כי כאב זה חלף כעבור שנה אם כי בתיקו הרפואי נמצא כי עד שנת 2000 שב המערער והתלונן מספר פעמים על כאבי גב. המערער פנה לביטוח לאומי בתביעה בגין הפגיעה משנת 1997, שהיתה תאונת עבודה, אך המוסד קבע שלא נותרה לו נכות. אשר לתאונה הנוכחית קבע דר' טנצמן כי לא נגרמה למערער כל חבלה גרמית בעמוד השדרה המתני, שם נפגע לדבריו בתאונה. המומחה קבע כי לא נותרה למערער נכות אורטופדית בגין התאונה הנדונה. בתשובה לשאלות הבהרה שהופנו אליו ע"י ב"כ המערער, לא שינה המומחה מעמדתו, כי כאבי הגב עליהם התלונן הם תולדה של מצב קודם אך הסכים כי סביר להניח כי התאונה הנוכחית החמירה באופן זמני את מצבו. דר' טנצמן הוסיף כי הוא סבור שיש להכיר בכך כי המערער סבל עקב התאונה מאובן כושר עבודה מלא במשך כששה חודשים, מיום התאונה ועד ליום 31/3/2002.

דר' טל קבע כי לאחר התאונה סבל המערער ממספר סימפטומים המאפיינים תסמונת P.T.S.Dאשר רובם חלפו ונעלמו. בעת עריכת חוות הדעת, 21/7/2003, כך המומחה, סבל המערער עדיין ממספר סימפטומים כחלקמ-ADJUSTMENT DISORDERS,אלא שאלה לא גורמים ל"הפרעות תפקודיות ממש" וגם עומדים לחלוף. בסיכום חוות דעתו הציע דר' טל לקבוע כדלהלן: מעת ארוע התאונה ולמשך שנה סבל המערער מנכות נפשית זמנית בשיעור של 20%. למן שנה לאחר התאונה ולמשך עוד שנה למן יום כתיבת חוות הדעת, סבל המערער מנכות נפשית זמנית בשיעור של 10%. בתום תקופה זו, כך דר' טל, יוותר המערער ללא נכות. בתשובה לשאלות הבהרה שהופנו אליו, לא שינה דר' טל מעמדתו.

כפי שכבר ציינו, המומחים הרפואיים לא העידו בבית המשפט. למעשה איש לא העיד באשר ב"כ בעלי הדין הגיעו להסדר דיוני שבגדרו הוסכם כי בית המשפט יתן פסק דין "על סמך החומר שבתיק ללא שמיעת העדים" - ראה פרוטוקול בית המשפט מיום 12/7/2006. בית המשפט פעל אכן כפי שהסמיכו אותו בעלי הדין לעשות. בפסקו פסק בית המשפט למערער הפסד שכר בסך של 13.500 ש"ח  וסך של 10.000 ש"ח בגין כאב וסבל. את שאר עתירותיו הוא דחה ובהמשך ניכה מסכום הנזק את שיעור התגמולים שהמערער קיבל מהמוסד לביטוח לאומי וכך פסק לו בסופו של יום פיצוי בסך 2,701 ש"ח.

מכאן נעבור לדון בהשגותיו הספציפיות של ב"כ המערער על פסק הדין. בראשית הדברים נתייחס לטענה כי פסק הדין ניתן בחוסר סמכות ויש לבטלו. טענה זו מבוססת על אמירתו של בית משפט קמא בעמ' 1 לפסק הדין, כי הצדדים הסמיכו את בית המשפט ליתן את פסק הדין על דרך הפשרה לפי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. צודק ב"כ המערער בטענתו כי הצדדים לא הסמיכו את בית המשפט לפעול כאמור על דרך הפשרה. כל שהסכימו היה על פי התיאור שהובא לעיל, דהיינו ויתור על השמעת עדים והסמכתו של בית המשפט ליתן את פסק הדין על יסוד המסמכים שבתיק, אלא שחרף שגגה זו שיצאה תחת ידו של בית המשפט אין בכך כדי לגרום לביטול פסק הדין. עיון בפסק הדין מלמד על כך שחרף אמירתו של בית המשפט, כי מדובר בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, הרי למעשה לא כך נהג בית המשפט כאשר הוציא תחת ידו פסק דין מפורט ומנומק לכל דבר, דהיינו פסק דין "רגיל". נראה שאמירה זו שורבבה לפסק הדין שלא לצורך ושלא במקומה בעוד שבית המשפט פעל אחרת, דן בראשי הנזק השונים, התייחס לכל אחד מהם והוציא פסק דין לפי הדין ובאופן מנומק ולא בדרך של פשרה, כך שהוא ניתן לבחינה ולביקורת כפסק דין "רגיל".

בנסיבות הענין לא יהיה זה נכון איפוא להורות על בטלותו של פסק הדין.

בחנו את השגותיו האחרות של ב"כ המערער על קביעותיו השונות והספציפיות של בית משפט קמא אל מול טענותיהם של המשיבים, והגענו לכלל מסקנה שיש להעתר לשתיים מתוכן. הראשונה נוגעת להפסדי השכר שנגרמו למערער. בית משפט פסק לו הפסדי שכר בגין 3 חודשי עבודה וזאת חרף העובדות הבאות: המערער הציג תעודות מחלה שקיבל מרופאו למשך 8 חודשים, המוסד לביטוח לאומי הכיר בכך כי המערער נעדר כושר עבודה במשך 6 חודשים וגם מומחי בית המשפט, דר' טנצמן ודר' טל הכירו בכך שהמערער נעדר היה כושר עבודה באופן מלא במשך תקופה כזו.

בפסק הדין מנמק בית המשפט עמדתו בסוגיה זו שעה שהוא קובע כי הנכות הזמנית לא השפיעה על תפקודו של התובע (המערער)ועל יכולת עבודתו, "שכן הוא הצהיר בפני דר' טל שהוא חזר לעבודה מלאה ונמרצת בהיקף מלא במהלך אותה תקופה שלגביה נקבעה לו נכות פסיכיאטרית זמנית", יגענו ולא מצאנו היכן כותב דר' טל כדברים האלה. היפוכו של דבר. בעמוד 3 לחוות דעתו כותב דר' טל כי המערער דיווח לו כי חזר לעבודתו רק כשבעה חודשים לאחר התאונה. בנסיבות הענין נראה לנו כי יהיה זה נכון להתערב בפסיקתו של בית משפט קמא ולקבוע כי המערער סבל מאי-כושר עבודה מלא למשך 6 חודשים כאשר על פי בסיס הנתונים שנקבעו בפסק הדין נגרם לו בתקופה זו הפסד הכנסה בסך של 27,000 ש"ח. כפי שכבר ציינו דר' טל הכיר בכך כי למשך שנה נוספת נגרמה למערער נכות בשיעור של 20% ולאחר מכן נכות זמנית בשיעור של 10% לעוד שנתיים. מדובר בנכות בתחום הנפש. גם אם לא הובאו ראיות על הפסד ממשי בשיעורי השתכרותו של המערער בתקופות אלה, הרי אין להתעלם מכך שההפרעות הנפשיות מהן סבל המערער בתקופה זו, גרעו מכושר הריכוז שלו ומהאינטנסיביות של אופן ביצוע העבודה על ידו. ניתן בהחלט לשער כי בתקופה זו יכול היה המערער להפיק יותר מעצמו ומעבודתו לולי התאונה וכי פוטנציאל השתכרותו פחת. גם גריעה זו בכושר עבודתו הינה בת פיצוי. בהעדר נתונים מדויקים נראה לנו כי אם נפסוק לו, למערער, בגין תקופה נוספת זו, פיצוי גלובאלי בגין הפסד השתכרות סך של 10,000 ש"ח יהיה בכך משום מתן פיצוי הולם.

נראה לנו כי יש מקום גם להתערב בקביעתו של בית המשפט באשר להוצאות שהיו כרוכות בבדיקתו של דר' טנצמן ובהכנת חוות דעתו. בראשית הדברים היה זה המערער שנשא במלוא הוצאותיו של דר טנצמן ובית המשפט קבע שאין המערער זכאי להשבתם וגם לא לחלק מהם. הגם שדר' טנצמן לא קבע כי למערער נכות צמיתה עדיין ולאור שאר ממצאיו, אין לומר כי הבקשה למינוי מומחה בתחום האורטופדי היתה מיותרת מלכתחילה. יש גם לזכור שהדרך היחידה שבאמצעותה יכול נפגע לברר גם לעצמו ובהמשך להוכיח לבית המשפט, כי נותרה לו נכות עקב תאונת דרכים, היא בדרך של פנייה לבית המשפט בבקשה למינוי מומחה רפואי. בנסיבות אלה נראה לנו שיהיה זה נכון לחייב את המשיבים להשיב למערער את מחצית מסכום ההוצאות שהוא שילם לדר' טנצמן, כפי שנקבע שכך ייעשה גבי הוצאותיו של דר' טל.

לשאר השגותיו של המערער על פסק הדין לא ראינו לנכון לשעות.

התוצאה הסופית של ההתדיינות בפנינו הינה איפוא כדלהלן: הפסדי ההשתכרות שנגרמו למערער יעמדו על סך של 37,000 ש"ח ובצירוף כאב וסבל כפי שפסק בית משפט קמא סך כל נזקיו מסתכמים בסך של 47,000 ש"ח. מסכום זה יש לנכות ולקזז סך של 20,799 ש"ח ששולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי. לכל אחד משני הסכומים אותם קבענו כהפסדי שכר עבור תקופות העבר, תיתווסף ריבית כחוק, מחושבת מאמצע אותה תקופה. כמו כן תיתווסף ריבית כחוק מחושבת מיום התאונה על הפיצוי שנקבע בגין הנזק שאינו ממוני. לצורך חישוב סכום הפיצוי שישולם למערער יש לצרף גם לסכום תגמולי המל"ל ששולמו ואשר יש לקזזו מסכום הנזק, שיעור ריבית דומה.

חישובי הריבית שיקבעו כנ"ל יערכו עד מועד מתן פסק הדין בבית משפט קמא ומאותו מועד ועד התשלום בפועל ישא סכום פסק הדין הפרשי הצמדה וריבית מחושבים כחוק. בנוסף לאמור לעיל

אנו מחייבים את המשיבים להשיב למערער את מחצית הסכום ששולם על ידו לדר' טנצמן, (2500 ש"ח). סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום למומחה.

לסכום הפיצויים וההוצאות שפסקנו למערער יתווסף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 13% בצירוף מע"מ כחוק.