פסק-דין בתיק עא 1242/05

השופט בנימין ארבל

א.         רקע

1.         המערערת מספר 1, שהינה חברה שבשליטת המערערים 2 ו-3 (להלן: "החברה"), נטלה הלוואה מהמשיב מספר 3 (להלן: "הבנק"). להלוואה ערבו המערערים מספר 2 ו-3. משלא פרעה החברה את חובה לבנק, הוגשה תביעה כספית על ידי הבנק, שיוצג על ידי המשיב מספר 2, עו"ד זנטי - על סך של 180,759 ש"ח. במסגרת תביעה זו הוטלו עיקולים על רכוש החברה וציודה. ביום 6.2.97 הושג הסכם פשרה בין הבנק לבין המערערים, לפיו ינתן פסק דין על מלוא סכום התביעה, כאשר להסכם צורף המשיב 1, אשר אמור היה לשלם 60,000 ש"ח והבעלות במכונות המעוקלות, המצויות בנגריית החברה, תעבור אליו. כן נקבע הסדר תשלומים לפיו ישלם מערער מספר 2 את יתרת החוב, כאשר כל עוד יעמוד הוא בתשלומים, לא יינקטו הליכי הוצל"פ. ההסדר קיבל תוקף של פסק דין.

2.         המשיב מספר 1 הפר את הסכם הפשרה, בכך שלא שילם מתוך חלקו, סך של 30,000 ש"ח. על כן המשיך הבנק בנקיטת הליכי הוצל"פ נגד המערערים.

3.         המערערים הגישו תובענה על דרך המרצת פתיחה (ה"פ 75/98) ובה עתרו לסעד של הצהרה באשר לבטלות הסכם הפשרה, או ביטולו כדין, עקב הפרתו על ידי המשיב 1, וכן לסעד של הצהרה כי העיקול אשר הוטל על ציוד החברה פקע.

בית משפט השלום בקרית שמונה (כב' השופטת סמסון) דן בתביעה זו, ובסופו של יום דחה אותה לגופה בפסק דין מפורט, אשר נשען על קביעות עובדתיות לפיהן, התקשרו המערערים בהסכם הפשרה מרצון ותוך ידיעה אודות תוכנו, וכי אף לאחר הפרתו, על ידי המשיב 1, נעשו מאמצים לפרוע את החוב. בית המשפט הוסיף וקבע כי הבנק לא נהג בחוסר תום לב בעת החתימה על הסכם הפשרה, וכי אף לאחר מכן, פנה בתום לב ללשכת ההוצל"פ, תוך מסירת כל האינפורמציה הרלוונטית, וביקש צו להוצאת המכונות ומכירתן (עמ' 23 לפסק הדין). לגבי טענות נוספות, הנוגעות להוצאת פריטים שונים מנגרייתם של המערערים, קבע בית המשפט כי חלק מן הציוד הוחזר על ידי המשיב 1, אשר נטלו, ואילו לגבי ציוד נוסף - העניין הוברר ובורר במסגרת בקשה שהוגשה על ידי המערער לראש ההוצל"פ (עמ' 24). עוד קבע בית המשפט כי משאושר הסכם הפשרה, אושר אף העיקול, אשר המערערים טענו לביטולו. עיקול זה התייחס לכלל המכונות שבנגריה.

4.         ולאחר פסק דין זה (אשר יכונה "הפסק הראשון"), לא אמרו המערערים נואש והגישו תביעה נוספת במסגרת ת.א. 1242/05. כאשר זו הפעם תבעו פיצויים בסך מליון ש"ח מן המשיבים. טרונייתם הראשונה נגעה למשיב 1, אשר הפר את הסכם הפשרה ולא שילם סך 30,000 ש"ח מתוך סכום ה- 60,000 ש"ח, בו התחייב לשאת. לגבי משיבים 2 ו-3, טענו המערערים כי אלה גרמו להתמוטטות עסקם עקב נקיטת הליכי הוצל"פ, אשר נעשו בהסתמך על שיעור ריבית שגוי, ותוך שהם נוטלים מהם את ציודם, שעוקל שלא כדין. את עו"ד זנטי תבעו המערערים אישית, בטענם כי נהג כלפיהם שלא כדין, ובדרך שאינה סבירה, כפי המצופה מעורך דין סביר כי ינהג - ובכך גרם להטרדתם.

במסגרת ההליכים, נטל משיב מספר 1 ביום 1.7.97 את הציוד שהיה במקום עסקה של החברה, לרבות ציוד שלא עוקל, ולא השיב אלא חלק ממנו.

5.         בעקבות הגשת תביעה זו, עתר הבנק לסלוקה על הסף של התביעה. עו"ד זנטי עצמו לא היה צד לבקשה, אולם במהלך הדיון תמך בה, כאשר ב"כ הבנק הודיע כי עו"ד זנטי פעל בשמו ומטעמו של הבנק, וכי לא היתה בפעילותו כל חריגה מן ההסמכה שהסמיכו. כן טען אף ב"כ של עו"ד זנטי כי דין התביעה נגדו להדחות על הסף, תוך שהוא מפרט את רשימת הפלוגתאות הפסוקות שהוכרעו בפסק הראשון. בית המשפט בחן את טענות הצדדים אחת לאחת, והורה, בפסק דין מפורט, מנומק, ובהיר כי דין התביעה להדחות על הסף, מחמת השתק עילה והשתק פלוגתא (להלן: "הפסק השני").

פסק דין זה הינו נשוא הערעור שבפנינו.

6.         עוד נציין, כי המשיב 1 לא התגונן כנגד התביעה, על כן ניתן נגדו פסק דין, המחייבו בתשלום סכום התביעה. מעל הדרוש, נציין, כי עניינו של המשיב 1 שונה תכלית השנוי מעניינם של משיבים 2 ו-3, שכן עניינו לא נבחן בפסק הראשון, וכי אין ספק כי הוא הפר את התחייבותו החוזית על פי הסכם הפשרה ואף נטל לעצמו את הציוד שהוצא מנגריית החברה.

ב.         טענות המערערים

7.         המערערים אינם משלימים עם קביעותיו של בית המשפט הנכבד באשר להחלת כללי מעשה בית דין על תביעתם.

לטענתם לא ניתן להם יומם בבית המשפט במסגרת הדיון בהמרצת הפתיחה נשוא הפסק הראשון, וכי אין ההכרעה המשפטית בפסק הראשון, חוסמת דרכם לבית המשפט בתביעה נוספת, לסעדים אשר לא נתבעו בתביעה הראשונה, כאשר נזקיהם ואף העוולות הנטענות, טרם נתגבשו אותה עת. על כן, לשיטתם היה על בית המשפט לשמוע ראיות בתיק, כאשר רק לאחר שמיעת הראיות, רשאי היה בית המשפט להגיע לכלל מסקנות האם העילות נשוא התביעה השניה התגבשו כבר בעת הגשת התביעה הראשונה, אם לאו.

על כן, לא היה מקום, לדעת המערערים, לקביעה כי מנועים הם מלהגיש תביעתם השניה, הן מחמת השתק עילה והן מחמת העובדה כי הפלוגתאות הוכרעו בתביעה הראשונה.

באשר לעיקולים, טענו המערערים כי לא היה מקום להפניתם להכרעה בלשכת ההוצאה לפועל, שכן תביעתם נסובה על הנזקים שנגרמו להם עקב ניהול הליכי ההוצל"פ שלא כראוי, הן בהוצאת מעוקלים שלא כדין, והן בחישוב הריבית, אשר הכפילה את סכום החוב הפסוק. על כן, העברת הסוגיות להכרעת לשכת ההוצל"פ לא היוותה הכרעה החוסמת את תביעתם.

טענה נוספת שבפי המערערים נוגעת לעובדה כי התביעה נגד עו"ד זנטי נדחתה אף היא, חרף העובדה כי זה לא הגיש את הבקשה לסילוק על הסף.

8.         המשיבים תומכים בפסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא. עיקרי הטיעון הוגשו על ידי הבנק, כאשר עו"ד זנטי הצטרף אליהם. לשיטתם, כל הטענות אשר נטענו בכתב התביעה, אחת לאחת, פרט לטענת הריבית המופרזת, נבחנו כבר על ידי בית המשפט בפסק הראשון. שתי התביעות נסובו סביב תוקפו של הסכם הפשרה. על כן, אין עוד מקום לנסות שוב ולהכנס בשערי בית המשפט, בטענה כי למערערים זכויות מהותיות בתחום הנזיקין ביחס לאותו הסדר, בגין מעשים ומחדלים נטענים, שנדונו והוכרעו בפסק הראשון.

9.         ביחס לטענת המערערים כי בתיק ההוצל"פ חוייבו בריבית מופרזת, טען הבנק כי אין בטענות אלה כדי להקים למערערים כל עילה נגדו, שכן, ממילא רשאי היה הבנק לנקוט הליכים כנגד המערערים כל עוד לא פרעו לו את מלוא החוב, גם על פי חישוב הריבית הנכון וכי נותרה יתרת חוב בשיעור 134,114 ש"ח. על כן, לעניין זה אין כתב התביעה מעלה כל עילה נגדם כך שדין התביעה היה להדחות על פי הוראת תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984.

10.        עו"ד זנטי חזר, בהשלמת טיעוניו, על הכללים לפיהם, במסגרת סוגית מעשה בית דין ניתן לחרוג מדרישת ההדדיות והזהות שבין הצדדים, באופן שאף בעל דין, אשר לא היה צד להתדיינות הקודמת יכלל בגדר כללי ההשתק, ומכאן, יש ללמוד מקל וחומר, כי מיצגו של בעל דין יהנה מהגנת כללי ההשתק.

מכל מקום, אם למערערים טענות ביחס להליכי ההוצל"פ שננקטו נגדם, הרי עליהם להפנותם לבעל דינם - הבנק, ולא למי שיצגו.

ג.          כללי מעשה בית דין