פסק-דין בתיק עא 1233/04

השופט אברהם אברהם

1.         המערער (עוזר חשמלאי, יליד 1973) נפגע בתאונת עבודה מיום 4.11.1999, בעת שעסק בהנחת צנרת חשמל בעליית גג של בית כלשהו בקריית שמונה. רצפתה של עליית הגג עשויה היתה בטון, ותקרתה - רעפים. באותה רצפת בטון נפער פתח, כהכנה להתקנה עתידית של גרם מדרגות, שיחבר בין עליית הגג לקומה שמתחתיה. הפתח היה סגור במשטח עשוי גבס. המשטח היה מתוחם במסגרת עץ, וסביבו קיר עשוי בלוקים, גובהו בין 20 ל- 60 ס"מ.

2.         היות והמקום היה חשוך - לא הבחין המערער במשטח הגבס, וכשדרך עליו - קרס המשטח, והמערער נפל לקומה שמתחת לעליית הגג, נפילה מגובה כ- 4 מטרים. כתוצאה מכך נפגע המערער, בעיקר בגבו וברגלו הימנית. מכאן באה תביעתו בבית משפט קמא נגד מעבידו, המשיב 1 (להלן - 'המשיב', ונגד מי שביטחה את המעביד בביטוח חבות מעבידים, משמע המשיבה 2), והוא מטיח בו את האשם לתאונה, ומבקש את פיצויו על נזק הגוף שסבל כתוצאה מן התאונה.

            המשיבים כפרו באחריותם לקרות התאונה.

3.         בית המשפט קמא מצא את המשיב אחראי ברשלנותו לאירוע התאונה, על שום שלא הזהיר את המערער מפני הסכנה, משמע לא הודיע לו את דבר קיומו של המשטח השברירי, ולא הדריך אותו כיצד עליו להלך ברצפת עליית גג. הוא גם לא נותר צמוד אליו על מנת לפקח על תנועותיו. הוא לא דאג לתאורה נאותה במקום, לא הניח שלט מתריע מפני הסכנה, לא הניח משטח קשיח על גבי משטח הגבס, ואילו עשה את כל אלה - היתה התאונה נמנעת. משום כל אלה הוא הפר, כך בית משפט קמא, את חובת הזהירות שהוא חב למערער, ומכאן אחריותו.

4.         השופט קמא מצא עוד, כי יש לייחס למערער אשם תורם, על שום שברשלנותו תרם להתרחשות התאונה, בכך שלא שת ליבו די הצורך בתנועותיו על גבי רצפת עליית הגג. דגש שם השופט קמא על כך, שסביב למשטח הגבס ניצב קיר בלוקים בגובה 60-20 ס"מ, ואף על פי כן בחר המערער לדלג מעליו ולדרוך על המשטח השברירי, משמע זה שמעבר לחומת הבלוקים. שיקול נוסף ששקל בית משפט קמא הוא נסיונו של המערער בעבודתו זו כעוזר חשמלאי משך כעשר שנים עובר לתאונה.

            סוף דבר קבע השופט קמא את שיעור תרומתו של המערער לתאונה בשיעור של 25%.

5.         אשר לפיצוי - קרסול ימין של המערער נשבר בתאונה, ולכן הוא נותח לקיבוע פנימי ובשל כך אושפז בבית חולים, ואחר כך הושמה הרגל בגבס. אחר כך היה במעקב רפואי, טופל בסדרת טיפולים אורתופדיים ופיזיותרפיים. הוא היה באי-כושר מלא משך 6 חודשים. נקבעה לו נכות רפואית צמיתה בשיעור של 20% בשל קשיון כואב במרפק הסובטלי (נכות שנקבעה בידי שני המומחים, משמע של שני הצדדים, כמו גם של המוסד לביטוח לאומי). בטרם קבע המל"ל את נכותו הרפואית הצמיתה נקבעו למערער גם נכויות זמניות.

            בתום תקופת אי - הכושר חזר המערער לעבודה (05/2000) כעוזר חשמלאי, אך מאוחר יותר התפטר, בשל טענה לכאבים ולמגבלות שהטילה בו נכותו.  אחר כך קיבל דמי אבטלה (עד 10/2001), עד כי החל לעבוד במקום עבודה אחר עד חודש ספטמבר 2002, שאז הפסיק את עבודתו בשל מגבלותיו, כך טענתו. בחודש 10/2002 החל עובד במקום עבודה אחר, ושם הוא עובד עד היום.

6.         בית המשפט קמא קבע את נכותו התפקודית של המערער בשיעור של 20%, אותו גזר משיעור נכותו הרפואית, משלא מצא טעם ראוי שלא לעשות כך.

7.         סופו של יום פסק השופט קמא את נזקי המערער כך:

            הפסד שכר בעבר -                                 56,740 ש"ח

            אבדן כושר השתכרות (בעתיד) -              198,274 ש"ח

            כאב וסבל -                                           75,000 ש"ח

            הוצאות טיפול ונסיעות -                         5,000 ש"ח

            עזרת הזולת -                                        2,500 ש"ח      

            סה"כ                                                    337,514 ש"ח

            ולאחר שניכה 25% בגין אשם תורם, ואת תגמולי המל"ל (בסך 228,973 ש"ח), הגיע לפיצוי בסך של 24,162 ש"ח, ובו הוא חייב את המשיבים לשלם למערער, נוסף להוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,600 ש"ח ומע"מ.

8.         בערעורו שלפנינו מבקש המערער להשיג על נכונות פסק הדין קמא, והוא מכוון את טענותיו לשני ראשים, האחד - האשם התורם שקבע השופט קמא, ובעניין זה סבור המערער, כי לא תרם כלשהו להתרחשות התאונה בהתרשלות שבאה מצידו, ודאי לא בשיעור של 25%; והראש השני - גובה הפיצוי שנפסק עבורו, וכאן הוא מבקש לתקוף קביעות שונות שיצאו מלפני הערכאה קמא, ובכלל זה - שיעור הנכות התפקודית (שלטעמו עולה בהרבה על זה שנקבע בידי השופט קמא), השכר הבסיסי ששימש את השופט קמא בקביעת הפסדי השכר (לטעמו הוא עולה על זה הנוכחי), הפגיעה בפועל בשכרו (שלטעמו הוכחה מן העיסוק בעבודתו הנוכחית, ומכאן השלכתה על אבדן כושר ההשתכרות בעתיד), הפיצוי בגין כאב וסבל, ועוד כיוצא באלה טענות, שכולן עניינן שיעור הפיצוי שפסק השופט קמא לטובת המערער.