פסק-דין בתיק עא 1226/05

1.         זהו ערעור על החלטת המשיב כבעל תפקיד לבדיקת תביעות חוב של עובדים בתיק פש"ר 109/03 מיום 26.6.05 הדוחה את תביעת החוב של המערערת.

2.         לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובתגובת המשיב ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להתקבל.

            אין חולק, כי המערערת עבדה אצל החברה החל מיום 16.3.01 ועד ליום 11.9.01, היינו,  תקופה של חצי שנה פחות 4 ימים. במועד פיטוריה, היתה המערערת בחודש השני להריונה.

3.         המשיב הכריע בשתי שאלות; האחת, האם מתקיימים התנאים להחלת הכלל שבסעיף

 9(א) לחוק עבודת נשים, תשי"ד - 1954 והשניה, אם אין תחולה לכלל, האם פיטורי המערערת נעשו בתום לב או שמא היא פוטרה עקב הריונה.

            החלטתו של המשיב לאי תחולת הכלל שבסעיף 9(א) לחוק הנ"ל בדין יסודה, משלא עבדה המערערת אצל החברה 6 חודשים לפחות. מנגד, החלטתו בשאלה השניה, לפיה פיטורי המערערת נעשו בתום לב, אינה מקובלת עלי.

4.         עיון בנימוקי החלטת המשיב מראה, כי הוא העדיף את גרסת מנהל החברה על פני גרסת המערערת משני טעמים עיקריים; האחד, כי המערערת לא טענה בפניו כי פוטרה עקב הריונה והשני, כי מנהל החברה טען כי המערערת פוטרה עקב התנהגות בלתי ראויה וירידה משמעותית בתפקודה, כשלא ידע כלל על הריונה שנודע לו רק לאחר הפיטורים. בפני המשיב לא נפרשה כל התשתית העובדתית הרלוונטית והמשיב לא נתן משקל ראוי לפסק דינו של בית הדין לעבודה מיום 1.1.04.

5.         המערערת הגישה בעצמה ביום 23.9.01 תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (ע"ב 6929/01). עיון בכתב תביעתה מראה בבירור, כי המערערת טענה וחזרה וטענה כי פוטרה מעבודתה עקב היותה בהריון. באותו הליך הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם המערערת, שבו הצהירה כי פוטרה מייד ובסמוך לאחר שהודיעה לחברה כי היא נמצאת בהריון. משכך, ברי כי גרסתה של המערערת מלכתחילה היתה כי היא פוטרה על ידי החברה עקב היותה בהריון.

6.         באשר לסיבת הפיטורים, החברה ציינה במכתב הפיטורים מיום 11.9.01, כי " מטעמי אי התאמה לדרישות תפקידך, עבודתך בחברתנו תפסק עם קבלת מכתב זה לידיך". בהחלטת המשיב צויין, כי לפי גרסת מנהל החברה, פוטרה המערערת " עקב התנהגות בלתי ראויה וירידה משמעותית בתפקודה", ללא כל פירוט למהות ההתנהגות הבלתי ראויה ולאותה ירידה משמעותית בתפקוד המערערת. מדובר בטענה כללית בעלמא, שלא נתמכה בראיה כלשהי ולא פורטה בצורה סבירה. לא זו אף זו, לפי גרסת המערערת היא עבדה לשביעות רצון האחראית הישירה עליה, גב' יהודית, אשר הופתעה מפיטוריה של המערערת. המערערת מפנה למכתב מיום 18.6.01 החתום על ידי מנהלת הכספים של החברה והמאשר כי המערערת הינה "עובדת קבועה בשכר קבוע לתקופה ארוכת טווח". בתצהיר עדותה הראשית בתיק ע.ב. 6929/01 מפנה המערערת למכתבי הערכה רבים שקיבלה מלקוחות, שאחד מהם צורף לתיק בית הדין בדיון מיום 15.1.02 והוסיפה והצהירה, כי לאחר חודשיים מתחילת עבודתה אישר לה המנכ"ל, מר יוסי נבו, העלאה בשכר ונתן לה אישור מיוחד לביצוע שעות נוספות, דבר שלא אושר לעובדות אחרות וכאות הערכה לעבודתה המסורה ניתן לה כבונוס נופש זוגי של לילה במלון עפ"י בחירתה. כל אלה, יש בהם כדי לבסס את גרסתה של המערערת ולכרסם באמינות גרסתו של מנהל החברה. למעלה מן הנדרש אוסיף, כי יש לזקוף את מחדלה של החברה ואי התייצבותה לישיבה מיום 1.1.04 בבית הדין האזורי לעבודה לחובתה ובד בבד, יש לזקוף את פסק הדין מאותו יום לזכות המערערת.

7.         אשר על כן, אני מקבל את הערעור, מבטל את החלטתו של המשיב מיום 26.6.05 ומאשר את תביעת החוב של המערערת.

8.         אני דוחה את הבקשה נשוא בש"א 1792/06. אינני סבור, כי יש לחייב את המל"ל בתשלום שכר טרחתו של המשיב. זה האחרון לא פעל ולא היה אמור לפעול מטעם המל"ל. עמדתו של המל"ל בקשר לתביעת המערערת אין בה כדי להעלות או להוריד, הגם שהמל"ל תמך בהחלטתו של המשיב.

9.         אני מורה על השבת הערבון שהופקד למערערת באמצעות ב"כ.

10.        בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום 15 במאי, 2006 (י"ז באייר תשס"ו) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותק מהחלטה זו לב"כ הצדדים.

מירי בן-עמי