פסק-דין בתיק עא 1225/07

כב' השופט אברהם אברהם

הסכסוך בתמצית

1.         המשיבה השכירה למערערת 1 (להלן 'החברה') מבנה כלשהו. השכרת המבנה נעשתה על פי חוזים בכתב, האחרון שבהם - חוזה לתקופה שבין 1.4.2001 עד 31.3.2004. המערער 2 (להלן- 'המערער') ואשתו חתמו על כתב ערבות, בו התחייבו לערוב לחובותיה של החברה כלפי המשיבה על פי חוזה השכירות.

2.         לאחר תום תקופת השכירות (31.3.2004) המשיכה החברה והחזיקה בנכס. המשיבה ביקשה, כי ייחתם חוזה שכירות חדש. בין בעלי הדין התנהל משא ומתן, שלא עלה יפה. סופו של יום לא נחתם חוזה שכירות חדש.

3.         ביום 15.8.2004 הגישה המשיבה תביעה נגד החברה, וביקשה לחייבה בדמי שכירות לתקופה שבין נובמבר 2001 עד יולי 2004. התביעה כוונה גם נגד המערער ואשתו, כמי שערבו לחובות החברה. בעקבות הגשת התביעה שולמו דמי השכירות הנתבעים.

4.         ביום 11.7.1005 עזבה החברה את המושכר, כשהיא מותירה אחריה חוב בגין דמי שכירות. משום כך הגישה המשיבה את תביעתה נגד החברה. וגם הפעם, כבתביעה הקודמת, נתבעו, נוסף על החברה, המערער ואשתו, בטענה כי ערבו לחובות החברה.

5.         אצל בית המשפט קמא בחרו בעלי הדין שלא לחקור את המצהירים על תצהיריהם, כי אם ביקשו את בית המשפט שיפסוק את הדין על יסוד כתבי הטענות וסיכומים.

פסק הדין קמא

6.         בלב המחלוקת בין בעלי הדין עומדת שאלת ערבותם של המערער ואשתו לחובות החברה. על מנת להידרש לשאלה זו, ולדרך שהכריע בה השופט קמא, אנו צריכים למאורע אחד נוסף, אותו טרם הזכרתי עד כה, וכוונתי לישיבה שנתקיימה בחודש אוגוסט 2004 בין בעלי הדין. המערערים ביקשו לשכנע את בית המשפט קמא, כי בישיבה זו נכרת הסכם שכירות חדש, שלא כלל את ערבותם של המערער ואשתו, ולכן אין הם חייבים בחובה של החברה. המשיבה הסכימה אמנם, בתורה, כי באותה ישיבה הושגו הסכמות אחדות, כגון בדבר הפחתת דמי השכירות, והארכת תקופת השכירות לתקופה נוספת, אלא שלגירסתה הותנו הסכמות אלו בחתימה על חוזה חדש, משמע בכתב, שאליו אמורה היתה להילוות חתימה על כתבי ערבות, כפי שנעשה בעבר. משלא נחתם החוזה החדש - לא נכרת גם חוזה חדש, ועל היחסים בין בעלי הדין חל חוזה השכירות (הכתוב) הקודם, וכתבי הערבות עליהם חתמו המערער ואשתו.

7.         השופט קמא קבע, כי בפגישה מחודש אוגוסט 2004 התנתה המשיבה את כריתתו של הסכם שכירות חדש בחתימה על חוזה בכתב, דוגמת זה שעליו חתמו הצדדים עד אותה עת, ולצדו חתימתם של המערער ואשתו על כתבי ערבות מתאימים. משלא נחתם חוזה חדש (קרי בכתב), גם לא נכרת חוזה חדש, ולכן על הצדדים המשיך לחול החוזה הקודם. עם זאת, כיוון שבאותה ישיבה הסכימו בעלי הדין על שינויים אחדים בתנאי השכירות, כגון הארכת תקופת השכירות, והפחתה בדמי השכירות, החוזה הקיים המשיך לחול - כפוף לשינויים המוסכמים שהושגו באותה ישיבה, כך השופט קמא.

8.         השופט קמא קבע עוד (קביעה שאין דרך אחרת כי אם לראותה כחלופית לקביעה שהזכרתי קודם), כי באותה ישיבה נכרת בין הצדדים, בעל פה, חוזה שכירות חדש, ובמסגרתו הסכימו המערער ואשתו, בעל פה, לערוב לחובותיה של החברה. תוכנו של הסכם השכירות, כך השופט קמא, כתוכן החוזה הכתוב הקודם, בשינויים עליהם הוסכם בפגישה (תקופת השכירות ודמי השכירות).

9.         לצד הדברים הללו קבע השופט קמא, כי המערערים התנהלו בחוסר תום לב במשא ומתן לקראת חתימת החוזה החדש, כיוון שהציגו מצג, לפיו המערער ואשתו יחתמו על כתבי ערבות, ולא עשו כן. בכך ראה בית המשפט קמא מקור (נוסף, כך נראה) לחיובם של המערערים בדמי השכירות שלא שולמו.

            עוד ציין השופט קמא, כי המערער ואשתו אינם יכולים לחסות מאחורי מסך ההתאגדות, נוכח התנהגות חסרת תום לב והטעיה שנעשתה כלפי המשיבה. נראה כי בכך הוא ביקש לומר, כי יש להרים את מסך ההתאגדות, ולחייבם בחובות החברה.

10.        סופו של דבר חייב השופט קמא את החברה בדמי השכירות, לפי השיעור המופחת עליו הוסכם בפגישה מחודש אוגוסט 2004. את המערער הוא חייב בחובות החברה, כיוון שראה בהתנהגותו משום חוסר תום לב בניהול המשא ומתן. את אשתו הוא פטר מכל חוב, כיוון שלא נטלה חלק בניהול המשא ומתן.

הערעור

11.        על פסק דין זה הגישו המערערים את ערעורם, ובו הם שבים על טענותיהם שבפני בית המשפט קמא ומבקשים להסיק, כי בפגישה מחודש אוגוסט 2004 נכרת הסכם שכירות חדש, שלא כלל הסכמה של המערער לערוב לחובות החברה. נוסף על כך כופר המערער בקביעותיו האחרות של השופט קמא, כגון אלו שהטיחו בו התנהגות חסרת תום לב בניהול משא ומתן לקראת כריתת חוזה שכירות חדש.

            המשיבה מבקשת לתמוך בפסק הדין, ולהותירו על כנו. מכך שלא הגישה ערעור על פסק הדין ניתן להסיק, כי היא השלימה עם הקביעה, שפטרה את אשת המערער מכל חוב.

דיון

12.        לצערי לא יכולתי לראות כל דרך להכריע בערעור גופו, בלא שהדיון יחזור לבית המשפט קמא, על מנת שיברר את העובדות הצריכות לשם הכרעה במחלוקת שנפלה בין בעלי הדין. לפי הבנתי לא היה בידי בית המשפט קמא להכריע, כשם שעשה בפועל בפסק הדין, בין גירסאות עובדתיות סותרות, בלא ששמע עדים. דבריי מכוונים, בעיקרם, למחלוקת באשר לתוכן הפגישה מחודש אוגוסט 2004, כאשר כל צד טוען להסכמה בעלת תוכן אחר, שהושגה באותה פגישה. מכל מקום, חלופות אחדות עשויות להתקיים ביחס לאותה פגישה, וכל אחת מהן עשויה להוליד מסקנה משפטית אחרת. על מנת לסבר את האוזן אביא אחדות מן האפשרויות העולות בדעתי: