פסק-דין בתיק עא 1222/05

1.         העובדות הנחוצות להכרעה בפסק דין זה ושאינן במחלוקת בין הצדדים נקבעו על ידי בית משפט קמא, כדלקמן:

המערער 1 (להלן - "יגאל") והמשיב 1  (להלן - "אליהו") היו חברים עוד מימי שירותם הצבאי. יגאל הוא מהנדס אזרחי במקצועו והוא היה בעליה של "מפלס בניין ופיתוח בע"מ", שהיא המערערת מס' 2 (להלן -"מפלס"). אליהו והמשיב 2 (להלן - "בן אריה") היו בעליה ומנהליה של המשיבה 3 "מע"ש - מערכות בניה מתקדמות" (להלן -  "מע"ש").

מע"ש זכתה במכרז לביצוע עבודות שיפוץ של שני בניינים בכפר הילדים ימין אורט. ההסכם עם ימין אורט נושא תאריך 18/6/00. תחילת העבודה בפרויקט נקבעה ליום 24/6/00 וסיומה ליום 1/10/00.

מע"ש קיבלה עבור הפרויקט 1,789,680 ש"ח.

בין המערערים לבין המשיבים נכרת הסכם בעל-פה, לפיו תשתתף מפלס בביצוע העבודות עם מע"ש ותמורת עבודתה בפרוייקט תקבל חלק מהרווחים שיהיו למע"ש. מע"ש קיבלה עבור הפרויקט 1,789,680 ש"ח. מפלס קיבלה עבור עבודתה בפרוייקט  26,680 ש"ח.

מע"ש חדלה לפעול בשנת 2001, ואין ברשותה נכסים כלשהם, מהם ניתן יהיה להפרע על חובותיה.

2.         בשתיים חלקו הצדדים לפני בית-משפט קמא, וגם אנו נדרשנו לפסוק בהן:

מחלוקת ראשונה היא, אם ההתקשרות היתה בין יגאל לבין אליהו ובן אריה  אישית ולא בין החברות שבבעלותם, וזוהי גירסתם של המערערים, יגאל ומפלס. מנגד טוענים המשיבים, כי ההתקשרות היתה בין שתי החברות. ברור הוא שאם נקבל את עמדתם של המשיבים, יעמדו המערערים לפני שוקת שבורה, שכן כל חוב שייקבע כי "מע"ש" חבה להם, לא יהיה ניתן למימוש אלא בהליכים של פירוק החברה, וככל הנראה, איש מנושיה לא פנה לפרקה, מהבנה שיהיה זה הנחת כספים נוספים על קרן הצבי.

מחלוקת שניה היא לעניין גובה החוב: לפי גירסת המערערים ההסכם קבע כי הם יקבלו מחצית מרווחיה של מע"ש. מנגד טענו המשיבים, שהוסכם כי מפלס תקבל רק 35% מהרווחים. בנוסף חלוקים הצדדים, מה היה סכום הרווחים שנותר בידי מע"ש ושמתוכם זכאית מפלס לחלקה.

3.      נקדים ונקבע, כי קביעותיו של בית משפט קמא בשאלה מי היו המתקשרים, כולם קביעות שבעובדה הן. ההלכה הנוהגת היא, שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, כאשר ההגיון שבהלכה זו הוא שלבית המשפט אשר שמע את העדים, עומד היתרון של היכולת להתרשם באופן בלתי אמצעי מאמינותם או העדרה (וראו ע"פ 406/78 דב יוסף בשירי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 436; ע"פ 5199/04 משה עוזרי נ' מדינת ישראל ,טרם פורסם; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (2) 918, 924; ע"פ 6890/04 מקסים בלאוסוב נ' מדינת ישראל, טרם פורסם; מ' קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות עדים" הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407).

ההלכה, כפי שהבאתיה לעיל, אינה באה לשלול את את סמכותה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אולם היא תעשה כך רק בנסיבות יוצאות-דופן, בהן נראה כי הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לסתירות מהותיות או לא ייחסה משקל, במסגרת שיקוליה בהערכת העדות, לגורמים רלוונטיים (ע"פ 4977/92, 5371/92, חליל ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ז (2) 690, 695; ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ (2) 564, 573; ע"פ 7024/93 אליהו פלח נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (1) 2, 20; ע"פ 2796/03 אברהם פירו נ' מדינת ישראל, טרם פורסם).

4.      בית משפט קמא קבע, כי ההתקשרות החוזית לביצוע העבודה היתה בין שתי החברות, דהיינו בין מפלס לבין מע"ש ולא בין מנהלי החברות ובעליהן באופן אישי. אסקור בקצרה את התשתית הראייתית עליה הסתמכה הערכאה הדיונית במסקנה, שהמערערים לא עמדו בנטל השכנוע כי ההתקשרות היתה אישית עם אליהו ובן אריה.

בימ"ש קמא קבע כי טענתו של יגאל כי ההתקשרות היתה אישית, מתבססת אך ורק על עדותו שלו ואין לה תימוכין נוספים.  בהזכירו את סעיף 54 לפקודת הראית [נוסח חדש] התשל"א-1971, קבע בימ"ש קמא, שאין לתת אמון בעדותו של יגאל לעניין היקף העבודה והיקף הרווחים. מכאן, ומאחר שלא ניתן אמון מלא בעדותו, סבר בימ"ש קמא, שלא ניתן ליתן הנמקה מפורטת לפי סעיף 54 הנ"ל מדוע כן יש לקבל עדות זו.

בית משפט קמא לא קיבל את טענתם של המערערים, כי העובדה שלא נדרשו כל ערובות או בטחונות, על אף העובדה שהמשיבים לא הכירו את חברתם, מפלס ואת מצבה הפיננסי, מראה שההתקשרות היתה בין בעלי החברות לבין עצמם. על כך כתב בית משפט קמא, והנמקתו מקובלת עלי, כי "לא ברור מדוע היו הנתבעים זקוקים לערבויות ממפלס כאשר דווקא מפלס הייתה אמורה לקבל שכר והייתה תלויה במע"ש. אולי דווקא יגאל או חברתו היו אמורים לקבל ערבויות לקבלת שכרם ממע"ש או ערבות אישית מהנתבעים, אולם לכך לא דאגו".

בית משפט קמא אף העיר, וגם הערתו זו אינה ראויה לבקורת מצידנו, כי זוהי ראיה נסיבתית קלושה, שלא ניתן לבסס עליה קביעה, כי ההתקשרות היתה אישית, מה גם שבשל משקלן המצטבר של הראיות הנוספות וההגיון, לא היה מקום לקבוע כך.

5.      עוד טען יגאל, ועל טענה זו חזר בתוקף גם לפנינו, כי בן אריה  הודה בעדותו, שההתקשרות היתה עם אליהו.

כפי שקבע בימ"ש קמא, ההתקשרות  המילולית היתה אכן עם אליהו, אולם אין בכך  כדי לקבוע כי אליהו התקשר אישית, אלא "סביר יותר לפרש את דברי בן אריה, שנתכוון שיגאל התקבל כשותף לפרוייקט, בכובעו כשלוח הפועל מטעמה של החברה אותה ניהל מפלס - ולא בכובעו כאדם פרטי". גם קביעה זו נראית סבירה בעיני ומשתלבת במכלול הראיות.

6.      כן בדק בית משפט קמא את טענתו של יגאל, כי הודאתו של אליהו בכך שבפועל מפלס לא השתתפה בפרוייקט, אינה ראיה לכך שהמתקשרת לא היתה מעש, שכן הוסכם בין הצדדים, כי דווקא יגאל יהיה נוכח במקום ביצוע הפרוייקט, ישמש מנהל עבודה בו, יקבל סחורה מספקים ויפקח על מהלכה התקין של העבודה. בית משפט קמא, לא קיבל טענה זו כראיה להתקשרות האישית.

7.      בית משפט קמא, ציין כי המסמך היחידי שנעשה בכתב ושיש ליתן לו משקל נכבד במסכת הראיות - הוא מסמך העברת התשלום הראשון ע"ס 15,000 ש"ח שהוצא על ידי מעש והיה מופנה למפלס. בית משפט קמא אף התייחס לטענה שהועלתה לפנינו, דהיינו שהמסמך לא הוצג בבית משפט קמא, בציינו כי המערער הודה שקיבל כסף מהמשיבים עבור מפלס וכי המשלמת היתה מע"ש.