פסק-דין בתיק עא 1219/06

ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופט ד' גדול) בת"א 1004/04 מיום 20.12.05, לפיו נדחתה תביעת המערער, והוא גם חויב להשיב למשיבה סך 7,489 ש"ח, ששולם לו כתשלום תכוף, וכן לשאת בהוצאותיה ושכ"ט עו"ד.

רקע

המערער הגיש תביעה נגד המשיבה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לו, על פי הנטען, בתאונת דרכים במהלך העבודה.

גרסת המערער בבית המשפט קמא היתה כי בתאריך 15.10.03 החנה את רכבו ברמת החייל, במגרש חניה הסמוך לעסק (קונדיטוריה) שאליו הגיע לצורך קידום מכירות במסגרת עבודתו. לטענתו, תוך כדי ירידה מהרכב מעד ונפל, וכתוצאה מכך נגרם לו קרע במיניסקוס בברך ימין, שהותיר אותו עם נכות צמיתה בשיעור של 10%, בהתאם לקביעת המומחה מטעם בית המשפט. המערער הטעים כי הנזק שנגרם לו ישפיע על תפקודו, שכן משלח ידו כסוכן מכירות כרוך בשעות נהיגה ארוכות, הליכה מרובה, נשיאת משאות וכיו"ב.

מנגד, טענה המשיבה כי המערער לא נפגע בנסיבות האמורות, ועל כן אין מדובר בתאונת דרכים. המשיבה הוסיפה וטענה כי מצבו הרפואי של המערער אינו קשור לתאונה, וכי למערער עבר רפואי בתחום האורטופדי. כמו כן, סברה המשיבה כי אפילו נותרה למערער נכות צמיתה בשיעור של 10%, הרי שלאור תוכנה של חוות דעת המומחה, אין מדובר בנכות תפקודית, ולא הוכח שהיתה הצדקה להפסקת העבודה בעבר או שנגרם הפסד כושר השתכרות לעתיד. 

בית המשפט קמא קיים ישיבת הוכחות בתאריך 15.12.05, בה נחקרו המערער ועד מטעמו- מר יעקב סרן, בעל הקונדיטוריה ברמת החייל. במהלך חקירתו, נשאל מר סרן על הזכור לו מיום האירוע. משלא זכר את הפרטים במדויק, הוצג לו מסמך בכתב שנתן לחוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי בנוגע לנסיבות המקרה. גם לאחר שעיין במסמך, לא הצליח מר סרן להיזכר בפרטים במדויק. בהמשך לעדותו של מר סרן ולעדות המערער, החליטה המשיבה לוותר על עדותו של חוקר מטעמה.

פסק-דינו של בית המשפט קמא

בדחותו את תביעת המערער, קבע בית המשפט קמא כי עדותו של מר סרן לא סייעה למערער להוכיח כי מדובר בתאונת דרכים, שכן מר סרן יכול היה להעיד רק על כך שהמערער שב לחנותו מספר דקות לאחר שביצע את ההזמנה, כשהוא צולע ומתלונן על כאבים. מנגד, קבע בית המשפט כי עדותו של מר סרן חיזקה את עמדת המשיבה, שכן:

"העד (מר סרן, ההערה שלנו) עומת עם מסמך בכתב שנתן בסמוך לארוע לחוקר מטעם המל"ל, שבו נכתב במפורש, כי התובע (המערער, ההערה שלנו) אמר לו:

'שעיקם את הרגל במהלך דרכו לחנות (צ"ל לחנית, ראה נ/1, ההערה שלנו) הרכב מחוץ לקונדיטוריה'.

אין מילה וחצי מילה על הטענה כאילו האירוע אירוע (צ"ל אירע, ההערה שלנו) בעת יציאה מהרכב כאשר הרגל נתפסת בחלק כלשהו של הרכב".

בית המשפט קמא מתח ביקורת על "זכרונו הקצר של העד", אולם מצא כי תיאור זה עדיף, שכן הדברים נאמרו ממי שאין לו כל אינטרס בתביעה וללא קשר לתביעה ולהופעה בבית המשפט. בהמשך, בחן בית המשפט קמא את גרסתו של המערער, ומצא כי היא מעלה תמיהות ופירכות במידה המטה את מאזן ההסתברויות לרעתו.

למעלה מן הדרוש, התייחס בית המשפט קמא לשאלת גובה הנזק. בסוגיה זו קבע בית המשפט כי המשיבה הוכיחה שפציעתו של המערער לא השפיעה על פעילותו בעבודתו. מכאן, הסיק בית המשפט כי המערער במתכוון נמנע מלהביא מסמכים ועדים שונים בפני בית המשפט, שמא יגרעו מטיעוניו.

משמצא בית המשפט קמא כי דין התביעה להידחות, הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק, הורה בית המשפט למערער להשיב למשיבה את ששולם לו כתשלום תכוף, וכן חייבו בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד.

מכאן הערעור שבפנינו.

טענות בעלי הדין בערעור

המערער מבקש לצרף את עדותו של מעבידו בפני המוסד לביטוח לאומי. לטענת המערער, לא יכול היה להביא ראיה זו בפני בית המשפט קמא, שכן בעת שהתנהלה התביעה כנגד המשיבה, שררה יריבות בינו לבין מעבידו, עקב תביעה שהגיש נגדו בבית הדין לעבודה. לטענתו, עדות זו עשויה לשפוך אור על נסיבות התאונה, ולא יגרם למשיבה עוול מצירופה. המשיבה מתנגדת לבקשה זו, מן הטעם שמערכת היחסים בין המערער למעבידו אינה רלוונטית למתן העדות. לטענתה, המערער יכול היה לזמן את מעבידו לעדות באמצעות בית המשפט קמא. לטענה זו משיב המערער כי חשש שמעבידו לא יעיד אמת לטובתו וכי סבר שלא תצמח לו כל ישועה מהכרזתו כעד עוין.

לעניין נסיבות האירוע, טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא משביסס ממצא על דבריו של העד, מר יעקב סרן, שנאמרו מחוץ לכותלי בית המשפט לחוקר הביטוח הלאומי, שכן לא אושרו בעדותו. בהשלמת הטיעון מוסיף וטוען המערער כי אין סתירה בגרסאותיו. המערער מסכים כי חסר פירוט בכתב התביעה, אך לטענתו החסר הושלם בחקירה נגדית, ועולה בקנה אחד עם עדותו במוסד לביטוח לאומי.

המשיבה מסכימה כי הכלל הוא שאין לבסס ממצא על הודעה של עד שלא אושר על ידו, אך לטענתה אין זה המקרה. המשיבה טוענת כי המערער מבקש להתנער מעדותו של מר סרן, שהובא לעדות מטעמו, מאחר שנוכח שעדותו אינה תורמת לו. המשיבה תוהה מדוע זימן המערער את מר סרן לעדות, אם סבר כי אינו מסוגל לזכור את שאירע. עוד טוענת המשיבה, כי לנוכח חשש זה צדק בית המשפט קמא משעשה שימוש בכלל "הקפאת הזכירה שבעבר".