פסק-דין בתיק עא 1214/05

המערערים ניהלו בתקופה הרלבנטית את בית החולים "המשפחה הקדושה" בנצרת. בתאריך 3/9/1980 נולד בבית החולים המשיב הפורמלי מס' 1, (להלן יקרא "התובע" או "הניזוק"). הוא סבל מצהבת. מצבו הידרדר וכעבור מספר ימים הוא הועבר לבית החולים "העמק" בעפולה שם יוצב מצבו אלא שבינתיים נגרם לו נזק נוירולוגי בלתי הפיך וכבד.

בתיק אז' 361/83 הגיש התובע-ניזוק תביעת פיצויים נגד המערערים. בתאריך 11/2/1985 הגיעו בעלי הדין לידי הסכם פשרה שאף ניתן לו תוקף של פסק דין ולפיו, מבלי להודות בחבותם או באחריותם לארוע הנזק, התחייבו המערערים לשלם לתובע פיצויים בשיעור שנקבע שם. כספי הפיצויים שולמו. במקביל פנה התובע למשיב מס' 1, המוסד לבטוח לאומי, (להלן יקרא "המוסד"), וביקש את המגיע לו על פי דין בשל מצבו. המוסד אכן הכיר בזכאותו של התובע והוא שילם ומשלם לו גימלאות שונות.

בתאריך 18/3/2004 ורק אז, פנה המוסד לבית המשפט והגיש לבית משפט השלום בנצרת תביעת שיבוב כנגד המערערים ובה ביקש מאת האחרונים שיפוי בשיעור העולה על מיליון שקלים חדשים בגין הגימלאות שהוא שילם ועתיד לשלם לתובע. על פי מה שתואר כאן, תביעת המוסד נגד המערערים, הוגשה כ-23.5 שנים לאחר ארוע הנזק לתובע ולמעלה מ-19 שנה מאז ניתן פסק הדין בתביעתו נגד המערערים. במקביל להגשת כתב ההגנה כנגד התובענה ביקשו המערערים לדחות על הסף את התובענה כנגדם בשל התיישנות. הבקשה נרשמה בתיק בש"א 3448/04.

בית משפט השלום קיים דיון בסוגיה ובסופו הורה על דחיית הבקשה והמשך בירורה של התובענה, (להלן תיקרא החלטתו הנ"ל של בית משפט השלום "ההחלטה"). מסקנתו של בית משפט קמא, במסגרת ההחלטה, הייתה, כי תביעת המוסד לא התיישנה. המערערים פנו לבית משפט זה וביקשו רשות לערער על ההחלטה. לאחר שניתנה האפשרות לבעלי הדין להעלות טיעוניהם בעניין, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לכך והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, והכל בגדרה של תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ג - 1984. בהמשך הוריתי על הגשת סיכומים בכתב ואלה הוגשו. עתה יש להכריע הדין.

לאחר שבחנתי את כל טענותיהם של בעלי הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. להלן אביא נימוקי לכך אך ראשית דבר אביא, בתמצית, את נימוקיו של בית משפט קמא לעמדתו הוא. בית המשפט קבע כי תביעתו של המוסד כנגד המערערים - המזיקים, היא זכות תחלוף - סוברוגציה ואינה זכות עצמאית הקיימת בפני עצמה. היא נגזרת ונובעת מזכותו של הניזוק לקבל את פיצוייו מהמזיק. כל עוד קיימת זכותו של הניזוק לפנות למזיק, קיימת בצידה זכותו של המוסד לפנות לאותו מזיק בתביעת שיבוב. בהמשך קובע בית משפט קמא כי:

בהמשך קובע בית המשפט כי המוסד הוא מיטיב אשר נשא בתשלום גימלאות לנפגע על מנת שיוכל להתמודד עם מגבלותיו וכך הוא נשא בחלק גדול מהפיצוי שהגיע לניזוק. מכאן מסיק בית המשפט כי:

(הכוונה לפסק הדין שניתן בע"א 1577/97 של בית המשפט העליון, המוסד לביטוח לאומי נ' עמית אשר פורסם בפד"י נ"ז IVעמ' 433) .

בהמשך לכך וכפועל יוצא (על פי דעתו), קובע בית המשפט כי:

כידוע בסעיף 10 לחוק ההתיישנות קבועה אותה הוראת חוק המורה כי בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה. (חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, יקרא להלן "חוק ההתיישנות").

מסקנתו של בית משפט קמא היתה אם כן כי מאחר והתובע זכאי ורשאי היה להגיש את תביעתו תוך 7 שנים מאז הגיעו לגיל 18, דהיינו עד מלאות לו 25 שנה, הרי גם המוסד רשאי ויכול להמתין עם הגשת תביעתו נגד המערערים עד שימלאו לתובע 25 שנה. מאחר וארוע הנזק התרחש ביום לידתו של התובע משמעות הדבר הינה שהתובע רשאי להמתין כאן עם הגשת תביעתו 25 שנים תמימות. כיוון שכך וכיוון שביום הגשת התובענה של המוסד, 18/3/2004, טרם מלאו לתובע 25 שנה, (הוא היה אז בן 23.5 שנים), התביעה טרם התיישנה. בעיני בית המשפט לא היתה כל חשיבות לעובדה כי תביעתו של התובע כנגד המערערים - המזיקים, הוגשה בפועל כ-3 שנים אחרי לידתו, כ-21 שנים לפני שהוגשה תביעת המוסד.

כפי שכבר אמרתי בראש דברי מסקנתו של בית משפט קמא אינה מקובלת עלי. להלן אציג את עמדתי בסוגיה.

זכותו של המוסד לתבוע מהמזיק פיצוי בגין הגימלה שהוא שילם או עתיד לשלם לניזוק מעוגנת בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995. זכות זו הוכרה כסוברוגציה - תחלוף. חרף זאת נקבע כי זכותו של המוסד לממש את זכאותו כלפי המזיק ולתבוע ממנו שיפוי אינה תלויה כלל ועיקר במעשיו ובהתנהגותו של הניזוק. המוסד רשאי לתבוע שיפוי מהמזיק עוד בטרם תבע הניזוק עצמו את המזיק וגם אם בחר הניזוק שלא להיפרע ממנו כלל. ראו בענין את פסק הדין שניתן בע"א 62/60 המוסד לביטוח לאומי נ' החברה המרכזית לשכון ובנין בע"מ שפורסם בפד"י י"ד עמ' 1115 וכן את דבריו של ברק בחיבורו "פיצויים" שפורסם בחיבור "תורת הנזיקין הכללית" בעריכת טדסקי, מהדורה שנייה, שם בפסקה 400. עוד נקבע בפסיקה כי עילת תביעתו של המוסד כלפי המזיק מתגבשת כבר בעת התרחשות התאונה המזכה את הניזוק בגימלאות מהמוסד וראו בענין את ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' עמית שפורסם בפד"י נ"ז IVעמ' 433, ראו שם בעמ' 442 רישא.

על יסוד העקרונות שגובשו, כפי שנסקרו לעיל, ובענייננו, התיישנה תביעתו של המוסד כבר בחודש ספטמבר 1987 בעוד שתביעתו הוגשה כאמור רק בשנת 2004. כיצד ביקש המוסד ועל פי קביעתו של בית משפט קמא גם הצליח, להתגבר על מכשלה זו? טענת המוסד שהתקבלה על דעתו של בית משפט קמא היתה כדלהלן: כיוון שענין לנו עם תביעת תחלוף והמוסד בא בנעליו של התובע אזי מכלול דיני ההתיישנות העומדים לזכותו או לרשותו של התובע יכולים לסייע למוסד ולעמוד לימינו.