פסק-דין בתיק עא 1205/04

המערער אוחז בידו שיק על סך 30,000 ש"ח שנמשך לפקודתו על ידי המשיב מס' 1 מהחשבון המשותף לו ולרעיתו המשיבה מס' 2. התאריך שנקוב בשיק הוא 25/12/2002. השיק הוצג לפרעון בבנק הנמשך אך לא נפרע. על פי הרישום שנעשה על גבי השיק, שהוחזר לידי המערער, הוא חולל בשל חוסר כיסוי כספי. (על גבי השיק נרשמה ההערה: א. כ. מ. שמשמעותה "אין כיסוי מספיק"). (שיק זה יקרא להלן "השיק").

המערער הגיש השיק לבצוע בלשכת ההוצל"פ. המשיב הגיש התנגדות בשמו ובשם רעיתו. ההתנגדות התקבלה והדיון בתובענה עבר לבית משפט השלום. לאחר שמיעת הראיות וטיעוני ב"כ בעלי הדין, החליט בית המשפט כי המשיב אינו חייב לשלם למערער את תמורת השיק ודחה את תביעתו של האחרון.

יצוין כי התביעה נגד אשת המשיב, השותפה עמו בחשבון הבנק, נדחתה בהסכמה עוד קודם לכן. 

על פסק הדין האמור הוגש הערעור הנוכחי. על פי החלטתנו הגישו ב"כ בעלי הדין את טיעוניהם ונימוקיהם על דרך של סיכומים בכתב ועתה עלינו להכריע במחלוקת.

כרקע להבנת המחלוקת וכבסיס לפתרונה בהמשך, נתאר להלן את העובדות שאינן שנויות עוד במחלוקת בסופה של ההתדיינות. למשיב בת במושבה כנרת. שמה הלה הגלעדי, (להלן תיקרא "הבת"). בתקופה הרלבנטית עסקה הבת בבניית ביתה. המערער הינו קבלן לבצוע עבודות עפר ופיתוח. בינו לבין המשיב שררה היכרות קודמת. בין המערער לבין המשיב נכרת חוזה שבגדרו סוכם בין בעלי הדין כי המערער יבצע  עבודות פתוח שונות עבור הבת. היקף העבודות היה בסך של כ- 65,000 ש"ח. המשיב התחייב לשלם את תמורת העבודה. לאחר סיום ההתקשרות והעבודה נותר בידי המערער השיק. הוא הציג אותו לפרעון. הבנק לא כיבד כאמור את השיק והשיבו למערער. המשיב פנה עם השיק ללשכת ההוצל"פ וביקש את ביצועו.

כדי למקד יותר את המחלוקת נוסיף עתה ונציין את העובדות הנוספות אשר התבררו במהלך ההתדיינות. המשיב משך לפקודתו של המערער שיק נוסף בסך 29,500 ש"ח. המערער הפקיד אותו לחשבונו ביום 9/12/2002 אך שיק זה לא כובד על ידי הבנק הנמשך אשר הודיע כי אין לו כיסוי. (שיק זה יקרא להלן "השיק הקודם").

במהלך ההתדיינות הוצגו העתקים צילומיים של שיקים שבתו של המשיב, "הבת" בלשוננו, משכה. האחד הוא בסך 30,000 ש"ח ותאריך פרעונו 11/9/2002 והאחר הינו על סך 5.000 ש"ח ותאריך פרעונו 16/8/2002. (להלן יקראו השיקים הללו לשם הקיצור "השיקים של הבת"). השיקים של הבת הינם שיקים עצמיים, לאמור היא עצמה הינה הנפרעת על פיהם. על גבם של שני השיקים מופיעות חתימותיה של הבת הנחזות להיות חתימות היסב ולאחריהן חתימותיו של המערער, כפי שהוא אישר במהלך ההתדיינות. שני השיקים הללו הוצגו בבנק הנמשך ונפרעו.

להתנגדות שהוגשה על ידו צירף המשיב תצהיר חתום על ידו ואשר נעשה ביום 23/3/2003. תצהיר זה יקרא להלן: "תצהיר ההתנגדות". משנתקבלה ההתנגדות וההתדיינות עברה אל בין כותלי בית המשפט, הגיש המשיב תצהיר נוסף אשר נחתם על ידו ביום 20/10/2003, (להלן יקרא "התצהיר השני"). בין שני תצהיריו של המשיב אין התאמה ואף ניתן לגלות סתירות שלפי הצורך עוד נעמוד עליהן. גם חקירתו בבית המשפט הותירה תמיהות וסימני שאלה.

מנגד מצוי בתיק תצהירו של המערער. גם גירסתו של המערער אינה נקיה מתמיהות ואף סתירות.

בתצהיר ההתנגדות הציג המשיב את הגירסה דלהלן: בעת ההתקשרות בינו לבין המערער ביקש האחרון ממנו כי ימסור לו שטר בטחון להבטחת תשלום התמורה. הוא נענה לבקשה ומסר לידי המערער את השיק. בסיום ההתקשרות נערכה התחשבנות שבסופה הוא מסר למערער את שני השיקים של הבת שכאמור היו בסך כולל של 35,000 ש"ח ונפרעו. המשיב ממשיך וטוען כי המערער הבטיח להשיב לו את השיק אך הפר הבטחתו "ובעזות מצח שאין כדוגמתה" הגיש אותו לבצוע. יש לשים לב שלפי גירסה זו השיק ניתן לבטחון בעת ההתקשרות. מגירסה זו נעדרת לחלוטין עובדת מסירתו של השיק האחר לידי המערער, הרי הוא השיק הקודם. על פי גירסה זו היקף העסקה היה 35,000 ש"ח בלבד וכל התמורה שולמה באמצעות השיקים של הבת.

גרסתו של המשיב על פי התצהיר השני שונה בתכלית. תצהיר זה נעשה במסגרת עדות ראשית ושעה שבפני המשיב כבר עמדה גירסתו של המערער שהועלתה אף היא בתצהיר עדות ראשית.

בתצהיר השני שעשה המשיב, מופיעה הגירסה הבאה: היקף העסקה אכן היה 65,000 ש"ח, כדברי המערער. לאחר שנערכה ההתקשרות הוא שילם לידי המערער במזומן סך של 30,000 ש"ח וכן מסר  לו, לבקשתו, שיק בטחון בסך 29,500 ש"ח, הוא השיק הקודם. לטענת המשיב שיק זה ניתן כאמור רק לבטחון אלא שהמערער פעל בניגוד למוסכם, הזדרז והציג השיק לפרעון "ובעקבות זאת" השיק חזר ולא כובד על ידי הבנק. המשיב ממשיך וטוען כי משחזר השיק הקודם בנסיבות שתוארו לעיל, לאחר שחולל באי פרעון, הוא, המשיב, מסר במקומו למערער את השיק תוך הסכמה כי תערך עוד התחשבנות ביניהם. בהמשך, כך נטען שם, נערכה התחשבנות שבסופה ניתנו למערער שני השיקים של הבת שנפרעו כאמור ובכך סולקה ושולמה לידי המערער מלוא התמורה שהגיעה לו. המשיב ממשיך וטוען כי בנסיבות אלה חייב היה המערער להחזיר לו השיק והוא אף הבטיח לעשות כן אך חרף זאת הוא הגיש אותו לבצוע.

כאמור תצהירו השני של המשיב נעשה לאחר שכבר היה בפניו תצהיר עדותו הראשית של המערער שנעשה כ-חודשיים קודם לכן. המערער בתצהירו הציג את הגירסה הבאה: היקף העסקה היה 65,000 ש"ח. בעת ההתקשרות הוא קיבל מהמשיב סך של 30,000 ש"ח במזומנים וכן את השיק הקודם. זמן הפרעון של השיק הקודם היה: 9/12/2002. שיק זה הוצג לפרעון, אך לא כובד על ידי הבנק הנמשך בהעדר כיסוי כספי. משחזר השיק הקודם, תבע המערער את פרעונו מאת המשיב שאז נתן לו המשיב במקומו את השיק. הפער של 500 ש"ח שבין הסכום הנקוב בשיק הקודם לבין זה הנקוב בשיק מוסבר על ידי המערער בכך שהוסכם על תוספת של 500 ש"ח בגין הפרשי הצמדה וריבית שהיה צריך להוסיף בגין סכום השיק הקודם שלא נפרע וכן לכיסוי ההוצאות שנגרמו למערער עקב אי כיבודו.

השיקהוצג לפרעון בהגיע מועדו אך גם הוא חולל בהעדר כיסוי כספי. המערער מוסיף וטוען כי דרש מהמשיב את פרעונו של השיק אך משזה דחה אותו בלך ושוב הוא הגישו לביצוע. המערער מכחיש בתצהיר עדותו את הטענה כאילו קיבל את שני השיקים של הבת.

בפסק הדין שניתן על ידו הצביע בית המשפט על הסתירות העולות מתוך כל אחת מהגירסאות, סתירות שאינן מתיישבות עם ראיות אחרות ועם טענות קודמות (בעיקר אמורים הדברים במשיב) ועם הגיון הדברים, אלא שבסופו של יום קבע כי משאישר המערער כי קיבל במזומנים סך של 30,000 ש"ח ומשהוכח כי השיקים של הבת נפרעו וחתימתו של המערער מופיעה על גב שניהם, כי אז הוכח שהמערער קיבל בגין העיסקה את הסך של 65,000 ש"ח, דהיינו את מלוא תמורתה ומכאן קצרה היתה הדרך לדחיית תביעתו.

לאחר שבחנו את הראיות שהוגשו, את עדויות בעלי הדין בבית משפט קמא, את נימוקיו של בית משפט קמא, כמו גם את טיעוניהם של ב"כ בעלי הדין בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי לא נוכל לקיים את פסק דינו של בית משפט קמא וכי יש להתערב בממצאיו ובקביעותיו.

לכאורה מסקנתנו כאן מעוררת קושי שהרי הלכה ידועה ומושרשת היא כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב במסקנות העובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית שבפניה הופיעו העדים (בעלי הדין) ושלה ניתנה האפשרות להתרשם באופן בלתי אמצעי ממידת מהימנותם וסימני האמת שבדבריהם, אלא שלא כך הם פני הדברים בעניננו.

עיון בפסק דינו של בית משפט קמא מלמד על כך שהן המשיב והן המערער לא זכו למעשה לאמונה של כב' השופטת והיא אף מתחה ביקורת על הדרך בה בחרו להציג את ענינם בפניה וגם העריכה, לא בלי צדק, כי הם לא טרחו לחשוף בפניה את מלוא התמונה העובדתית ובמסגרת ההתקשרות אף הלכו בדרכים לא כשרות כשהאחד מבקש לחסוך מעצמו כנראה תשלומי מע"מ והאחר להעלים משלטונות המס הכנסה שהיתה לו.

הערכאה הדיונית קבעה ממצאיה ומסקנותיה כשהיא נשענת על שיקולים אובייקטיביים, כפי שאלה נראו בעיניה, ולא תוך הישענות על התרשמותה הבלתי אמצעית ממהימנותם של העדים, שאיש מהם לא זכה כאמור לאמונה. בנסיבות אלה אין לערכאה הדיונית כל יתרון על פנינו ואנו בני חורין לבדוק את הראיות ואת השיקולים שעמדו בפניה ואף להסיק מסקנות אחרות מאלה שהוסקו על ידה. בעשותנו כן הגענו לכלל מסקנה שמן הדין היה להעתר לתביעת המערער ולפיכך עומדים אנו לקבל הערעור. להלן נעלה ונפרט את מסקנותינו.