פסק-דין בתיק עא 1197/07

הנשיא מנחם בן-דוד:

המערער הינו חקלאי והמשיב מס' 1 הינו משק קיבוצי השוכן בדרום רמת הגולן. הראשון עוסק, בין היתר, בגידול ירקות והמשיב מס' 1 מטפח עדר בקר. משיבה מס' 2 הינה המבטחת של המשיב מס' 1, שמכאן ולהבא יקרא "המשיב".

בתקופה הרלבנטית להליך זה חכר המערער מאת קיבוץ אפיק חלקת קרקע ובקיץ 1998 הוא שתל עגבניות בשטח בן כ- 35 דונם, מתוכה. קטיף העגבניות בחלקה החל ביום 27/9/1998 והסתיים בתחילת נובמבר 1998. הקטיף היה סלקטיבי ונערך גלים - גלים, לאמור מידי פעם נקטפו העגבניות שהבשילו אותה עת. בתובענה שהגיש המערער הוא העלה את הטענה כי במועדים שונים במהלך הקטיף חדרו לחלקה פרות מעדרו של המשיב. אלה נגסו בפרי ורמסו השתילים, וגרמו להשחתת 60% מהיבול. לטענת המערער נזקו הגיע להיקף כספי של כ- 382,000 שקלים חדשים.

המערער הגיש במסגרת ראיותיו חוות דעת מומחה באשר לאומדן הנזק. המשיב מצידו כפר בטענותיו של המערער ובעובדה שראשי הבקר שלו הם שהסבו נזק לחלקת העגבניות. המשיב לא הסתפק בהדיפת התביעה והגיש הודעות לצד ג' כלפי שני בעלי עדרים נוספים באזור ונגד רשות שמורות הטבע. גורמים אחרונים אלה אינם עוד צד להליך שבפנינו. ההליך נגדם נדחה ואין על כך ערעור. לבד מכפירתו בעצם החבות, חלק המשיב גם על שיעור הנזק הנטען ובמהלך ההתדיינות הגיש חוות דעתו מטעמו בענין.

בסופו של יום דחה בית משפט קמא את התביעה באשר לשיטתו לא עלה בידי המערער להוכיח כדבעי את הטענה כי היה זה עדרו של המשיב שחדר לתוך חלקת העגבניות. המערער תוקף בהליך שבפנינו מסקנה זו ומבקש לשנותה. המשיב בתורו מגן על פסק הדין ונימוקיו ומבקש לדחות הערעור.

בפסק הדין ועל פי הראיות שהובאו בפניו, קבע בית משפט קמא כי קיימים בפוטנציה 4 עדרים שיכולים היו לגרום נזק לחלקה וליבול וכי לא עלה בידי המערער להוכיח ולו על פי מאזן ההסתברות, כי האחריות נופלת דווקא על עדרו של המשיב. העדרים הם: עדר בר שחי באזור, עדרו של חקלאי בשם סולניק, עדר של חקלאי נוסף בשם מסילתי ועדרו של המשיב. בעלי העדרים השני והשלישי צורפו על ידי המשיבה כצדדי ג'.

מתוך הראיות שהובאו בפניו הסיק בית המשפט את המסקנה כי החדירה לתחום החלקה אשר הסבה את מירב הנזק, התרחשה בין אמצע או סוף ספטמבר לבין אמצע אוקטובר של שנת 1998. לכאורה יתמה הקורא הכיצד זה נשאר תאריך החדירה שהסב נזק כה רב לפי הנטען, בלתי מוגדר ובלתי ידוע. התשובה לכך נעוצה וקשורה באופן התנהלותם של המערער ובנו, אמיר, וכאן יש להרחיב מעט. המערער אינו מתגורר ברמת הגולן אלא בחבל ביכורה בעמק בית שאן. יש לו עיסוקים נוספים. לדבריו מעת שהחל הקטיף ונתגלו החדירות, הוא הפקיד את בנו, אמיר, להשגיח על החלקה והיבול אם כי ברור כי גם הוא לא שהה באזור כל העת. אמיר ידע לספר בעדותו כי באחד הלילות בהם הוא ערך סיור בחלקה, הוא הבחין במספר גדול של ראשי בקר, עשרות במספר, המסתובבים בתחומיה. הוא לא הצליח לדבריו לגרש הפרות. אין מחלוקת שהעד לא תיעד לעצמו, את דבר הארוע וגם לא את תאריך התרחשותו ולמעשה לא עשה דבר. לא פנה למשטרה וגם לא לבעלי העדרים או המשקים הסמוכים. הוא עבר על כך לסדר היום חרף הנזק העצום שנגרם לאביו בעטיה של חדירה זו.

ביום 13/11/1998 ביקר המערער בחלקה. אין מחלוקת שהיה זה כבר לאחר קטיף העגבניות. במקום נמצאו 4 פרות שנשאו עליהן סימני היכר, דהיינו כתמי כוויות בצורת "חצי שמש" וסימן אדום באוזן. המערער הזעיק את המשטרה שזימנה מצידה למקום את מרכז הבקר של המשיב. אין מחלוקת כי סימני הזיהוי הללו מעידים על כך שאלה פרותיו של המשיב. הסימון האמור הוא מעין תעודת הזהות של כל אחת מהפרות. המשיב אינו מכחיש כמובן את החדירה האמורה אלא שלטענתו אין ללמוד ממנה על חדירות לחלקתו של המערער במועדים אחרים.

במהלך עדויותיהם ידעו המערער ובנו לספר כי גם בארועים הקודמים הם הבחינו כי הפרות החודרות נושאות את אותם סימני הזהות שנצפו ביום 13/11/1998 ומכאן מסקנתם - טענתם כי היו אלה פרותיו של המשיב שביצעו את החדירות הקודמות והסבו הנזקים וכי הן זוהו על ידיהם בעת מעשה אלא שאז הם לא ידעו למי שייכות הפרות, תעלומה שנפתרה ביום 13/11/1998.

בית משפט קמא קבע כי טענתם של המערער ובנו, כי איתרו על הפרות שחדרו לחלקה, גם במועדים הקודמים, את סימני הזהות הללו, אינה אמת וכי דבריהם אינם מהימנים עליו. על פי קביעתו הם "ניצלו" את העובדה שביום 13/11/1998 זוהו הפרות, על פי הסימנים שהן נשאו על גופן והמעידים על שייכותן למשיב, על מנת "להצמיד" סימנים אלה לאותם עדרים שנראו על ידיהם מחבלים בחלקה במועדים הקודמים וכך ורק כך הם "ידעו" לטעון כי פרות מעדרו של המשיב הן שחדרו לחלקת העגבניות במועדים הקודמים. קביעה עובדתית זו שקבעה הערכאה הדיונית ואשר נשענה על הבעת חוסר אמון בגירסת המערער ובנו, ובהעדר ראיות זיהוי אחרות, הן שהכריעו הכף לחובת טענתם ותביעתם. מן המפורסמות הוא כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית ועל אחת כמה וכמה לא באלה שמבוססות על הכרעה בשאלות אמינות ומהימנות. הלכה מושרשת זו מבוססת על היתרון שיש לערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור שהרי הראשונה ולא השניה היא שרואה ושומעת העדים ויכולה להתרשם באופן בלתי אמצעי ממידת מהימנותם והרי שנינו בסעיף 53 לפק' הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, כי:

לכלל האמור מספר חריגים שבהתקיימם יכולה ערכאת הערעור להתערב במסקנות קודמתה בשאלות של אמון ומהימנות ואלה מתייחסים בעיקרם למצבים בהם איבדה הערכאה הדיונית את היתרון שהיה טמון באפשרות שניתנה לה להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים ודרך הופעתם בפניה.

המערער טוען כי אכן זה המצב בעניננו וכאן הוא מעלה טענה קשה כלפי בית משפט קמא. המערער מסר עדותו במהלך שתי ישיבות, בימים 29/9/2003 ו-1/12/2003. בנו-אמיר, התייצב והעיד בבית המשפט ביום 29/9/2003. סיכומי ב"כ בעלי הדין נשמעו בעל-פה בפני בית המשפט ביום 9/3/2004 אך פסק הדין ניתן רק ביום 31/5/2007, דהיינו למעלה מ-3 שנים מאוחר יותר ולמעלה משלוש וחצי שנים לאחר הופעתם של העדים בפניו. תקופה ארוכה זו שחלפה בין לבין, יש בה כדי לערער בעיני את מידת ההצדקה שיש במקרה זה בהסתמכות על קביעות הערכאה הדיונית בשאלות שהן בתחום ההתרשמות האישית - הסובייקטיבית ואשר התגבשה במהלך הדיון. הזמן הרב שחלף בין הופעתם של העדים בפני הערכאה הדיונית ועד שהיא חרצה הדין, ניתקה למעשה את הרצף שחייב להיות בין הופעת העד בפני הדיין, גיבוש ההתרשמות ממנו ומתן ההכרעה. משלא כך הווה כאן, איבדה הערכאה הדיונית את היתרון שאמור היה להיות לה על פנינו.

ממצא זה העמיד אותנו בפני קושי לא מבוטל לאמץ הקביעות בענין המהימנות. חרף האמור לעיל נראה לי שקיים כאן נימוק משמעותי, שאינו תלוי בהתרשמות אישית ואשר גם הזמן שחלף לא הקהה את תוקפו ואשר יש בו כדי לאשר את ההכרעה שניתנה כנגד גירסת המערער. נימוק זה גם נזכר בפסק הדין.

במה דברים אמורים? אין לי כל ספק כי אילו הבחינו המערער ובנו בסימני הזיהוי המובהקים על גופן של הפרות בעת החדירות הקודמות, דהיינו כוויות בצורת חצי שמש וסימן אדום באוזן, כי אז הם היו פועלים לזיהוי בעליהם "בזמן אמת". כאמור על פי עדותו של המערער הפרות הסבו לחלקה נזק עצום ורב והורידו לטמיון את מירב פרי עמלו. אין לי כל ספק שהמערער, כמו גם בנו, ידעו את החשיבות שבאיתור בעל העדר החודר על מנת להיפרע ממנו על אשר עולל בהזנחת השמירה על עדרו. אין לי כל ספק כי השניים ידעו והבינו כי מעת שיש בידיהם סימני זיהוי כה ספציפיים הרי איתור בעליהם שוב אינו משימה קשה. מתוך העדויות עולה כי מספר העדרים השכנים שיכולים היו לבוא בחשבון, היה מועט ביותר (ברור שעדר הבר לא יכול היה להיות אחד מהם). אין לי כל ספק כי המערער ובנו ידעו אל נכון כי סריקה אצל העדרים השכנים או פניה למשטרה, יביאו ללא קושי רב לאיתור בעליו של העדר בעל "תעודת הזהות" המובהקת, כמו שהדבר אכן התרחש בפועל ב - 13/11/1998.

משלא עשו דבר מאלה, איתור עצמי או פניה למשטרה, אין זאת לדעתי אלא בשל כך שהלכה למעשה הם לא הבחינו בסימני הזיהוי הנטענים על גופן של הפרות שחדרו לחלקתם. אם כך הדבר ואם אכן הם ראו את בעלי החיים מקרוב, כדבריהם, סביר להניח שהללו לא נשאו הסימנים הללו, משמע ניתן אף להסיק פוזיטיבית מסקנה הפוכה, דהיינו שלא היו אלה פרותיו של המשיב שחדרו בהזדמנויות קודמות לחלקה וגרמו הנזקים. ממצאים וקביעות אלה יש בהם כדי לחפות על נקודת החולשה שמצאנו בפסק הדין ואשר נעוצה באיחור במתנו.

בשל הנימוק דלעיל וחרף התקלה שארעה במתן פסק הדין אציע לחברי להימנע מהתערבות במסקנה אליה הגיע בית משפט קמא וכפועל יוצא מכך להשאיר ההכרעה על כנה.

למעלה מהצורך אציין שגם אם מסקנתי בענין זה היתה אחרת עדיין הייתי מתקשה לאמץ את תחשיביו של המערער באשר לשיעור הנזק שנגרם לו. הערכת הנזק שנערכה מטעם המערער מושתתת על השוואה בין היבול שהיה צפוי להתקבל מהחלקה לבין התנובה שהופקה בפועל. המומחה מטעם המשיבה, מר גרטל, מצביע בחוות דעתו על עובדה מתמיהה העולה מתוך הערכת הנזק שנעשתה בעבור המערער. כפי שכבר סיפרנו קודם לכן הקטיף נעשה גלים-גלים כשכל פעם נאסף היבול שהבשיל באותה עת.