פסק-דין בתיק עא 1193/06

השופט בנימין ארבל:

1.         המערערת מס' 1 הינה חברה קבלנית, אשר ביצעה עבודות בניית 84 יחידות דיור, עבור משרד השיכון בשלושה אתרים ברמת הגולן. לצורך ביצוע העבודות, שכרה המערערת את שירותיו של המשיב - שהינו קבלן לביצוע עבודות אינסטלציה, צנרת וביוב. בין בעלי הדין, נכרת הסכם,  לפיו תשלם לו המערערת סכום כולל של 7,800 ש"ח בצירוף מע"מ בגין כל יחידת דיור שתבנה. עוד נקבעו בחוזה אבני דרך לפי קצב התקדמות הבנייה, לפיהן, ישולמו שיעורי התמורה.

2.         המשיב החל בביצוע העבודות. בשלבים המוקדמים, הודיע מזמין העבודות - משרד השיכון, כי הוא מבטל את הזמנתו ביחס לשני אתרים, והותיר לביצוע את העבודות רק באתר שבקיבוץ אורטל - אתר בו נבנו 15 יחידות דיור.

            בשלב מסוים, הפסיק המשיב את ביצוע העבודות, בטענו, כי המערערת אינה משלמת לו את מלוא התמורה.

            מנגד, טענה המערערת כי המשיב הוא אשר הפר את החוזה שבין בעלי הדין, בהפסיקו את העבודות בטרם עת.

            סוגיית הפרת החוזה, אינה ניצבת עוד לפתחנו כיום.

3.         המשיב הגיש תביעה כנגד המערערת, ובה תבע סך של 166,838 ש"ח, שהינו, לטענתו, סכום  יתרת התמורה בגין העבודות שביצע עד להפסקת החוזה. לסכום זה הוסיף אף ריבית בנקאית בשיעור 2.5% לחודש, וכן דרש פיצויי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו, בסך 10,000 ש"ח. סה"כ הועמדה תביעתו, על סך 230,000 ש"ח.

            המערערת סברה כי המשיב חייב לה מצידו כספים. שכן, שילמה לו כספים ביתר, כן, לטענתה, זכאית היא לקבל ממנו פיצוי בגין סכומי כסף ששילמה לקבלן אחר, אשר נשכר במקומו, ואשר שכרו היה גבוה משכר המשיב. את ההפרש, צירפה המערערת לתביעתה, ובסה"כ תבעה סך של 182,833 ש"ח.

4.         הדיון, אשר התנהל בעצלתיים בבית המשפט קמא, עבר משופט לשופט. בשלב מסוים, הודיעו הצדדים, בדיון אשר נערך בפני כב' השופטת דלה מוסא, כי הגיעו להסכמה דיונית, אשר קיבלה תוקף של החלטה, ועל פיה, נקבע מנגנון להכרעה בתביעותיהם ההדדיות. על פי הסכמת הצדדים שהוכתבה לפרוטוקול, נקבע כדלקמן:

"מסכימים שימונה מומחה מטעם בית המשפט, אשר  יעריך את עלות העבודות שהיה צריך לבצען בהתאם לחוזה ובכתב הכמויות, מהנקודה בה הפסיק התובע, פאוזי נאיף נוג'ידאת, את העבודות בשלושת אתרי העבודה נשוא החוזה כאשר העבודות שבוצעו הן כמפורט בנספח ו' לתצהיר שמעון בן אור (נספח ו' לכתב התביעה) בהתאם להערכה זו, ייקבע סכום אשר יופחת מסך הכל התמורה המגיעה לתובע בהתאם לכתב הכמויות המצ"ב.

ההפרש בין התוצאה שתתקבל לבין הסכום ששולם בפועל יהא הסכום שעל התובע או הנתבעים לשלם למשנהו לפי התוצאה.

על ההפרש הנ"ל יתווסף לטובת התובע סכום שהוא המכפלה של 585 ש"ח נכון ליוני 93 כפול אחוז החלק היחסי של העבודות שבוצעו מתוך המאה אחוז של הפרוייקט לפי כתב הכמויות".

במקביל, מסרו הצדדים אף לבית המשפט שני מסמכים, שסומנו פ/1 ופ/2, והכוללים את כתב הכמויות נשוא ההסכמה, וכן חשבון מאושר, שהגיש המשיב למערערת.

            בית המשפט מינה מומחה מטעמו. עבודתו של מומחה זה הופסקה. מונה מומחה אחר, מר קמינסקי, אשר גם חוות דעתו נפסלה ומונה מומחה שלישי. בסופו של יום, נקבע על פי החלטת בית המשפט, כי המומחה מר גלעד קמינסקי, הוא אשר יהיה המומחה המכריע, בהתאם להסכמה, וחוות דעתו הוגשה ונתקבלה בבית המשפט כחוות הדעת המכרעת.

5.         בית המשפט קמא פסק, בסופו של יום, לפי חוות דעתו של מר קמינסקי. הצדדים היו חלוקים ביניהם מה יהא הבסיס לעריכת החישוב על פי ההסכם הדיוני ביניהם ועל פי חוות הדעת. שכן, על פי ההסכם המקורי שבין הצדדים, נקבע מחיר של 7,800 ש"ח ליחידה, בצירוף מע"מ. ואילו על פי כתב הכמויות, אשר צורף להסכמתם הדיונית של בעלי הדין וסומן כמוצג פ/1, תוקן הסכום לסך של 10,802 ש"ח בצירוף מע"מ.

            בית המשפט קמא, מצא לנכון לקבוע את הבסיס לעריכת החשבונות, על פי הסכום הגבוה יותר של 10,802 ש"ח, כבסיס לקביעת הסכום המגיע למשיב. בהתאם, ניתן פסק דין, בו נקבע כי התמורה הכוללת בגין כל העבודות, אותן היה אמור המשיב לבצע, מגיעה לסך 1,061,620 ש"ח. הואיל ועל פי חוות דעתו של המומחה, ביצע המשיב 31% מסך כל העבודות, קבע בית המשפט קמא כי הסך המגיע לו, הינו בהתאם, סך של 329,102 ש"ח. לסכום זה, הוספה התוספת המוסכמת בסך 31% מן הסך 585 ש"ח ליחידה, והופחת הסכום, אשר שולם בפועל למשיב בסך 220,359 ש"ח. סה"כ חוייבה המערערת לשלם למשיב סך 112,504 ש"ח, בצירוף תוספת של 15,233 ש"ח.

6.         על פסק דינו זה של בית המשפט קמא, הוגש הערעור שלפנינו. יש לציין, כי אף המשיב הגיש ערעור שכנגד, שכן, אף הוא לא השלים עם פסק הדין. אולם, על פי הודעת הנאמן בפשיטת רגלו, נמחק הערעור שכנגד ללא צו להוצאות.

7.         טענתה של המערערת היתה, כי בית המשפט קמא שגה בהבנת הסכם הפשרה. שגגה זו, שנפלה מאת בית המשפט, נעוצה בכך, שבית המשפט התייחס לסך 10,802 ש"ח ליחידה, כסכום התמורה המוסכם שהיה צריך לשלמו למשיב, ולא היא. על פי שיטת המערערת, סכום זה נקבע אך ורק לצורך חישוב תביעתה הנגדית. שכן, היא נאלצה, כאמור, לשכור שירותי קבלן אחר. על כן, שילמה לו תמורה גבוהה יותר, כאשר על פי סכום תמורה זה, היה מקום לחשב את סכום ההפחתה מן היתרה הקודמת, וזאת לצורך פיצוייה של המערערת.

            על כן, טוענת המערערת בעיקרי הטיעון מטעמה, כי החישוב עליו הסכימו הצדדים במסגרת ההסכמה הדיונית, הינו כדלקמן: