פסק-דין בתיק עא 1187/04

בפנינו מונח ערעורו של המערער על פסק דינו של בית משפט קמא, בתיק בש"א 1149/04, שבו קבע כי תביעתו של המערער בתיק אז' 1992/03 של בית משפט השלום בעפולה התיישנה ולפיכך דינה דחייה.

לצורך הבנת המחלוקת והתווית הדרך לפתרונה, נפרט להלן את העובדות הרלבנטיות הצריכות לעניין.

בתאריך 1977 מצא המנוח עארף חמד שיבלי ז"ל (להלן "המנוח") את מותו בתקרית אלימה. בעקבות התקרית הועמדו המערער, אחיו ואביו המנוח לדין פלילי. במהלך ההליכים הפליליים בוטל האישום נגד המערער ואילו אביו ואחיו הורשעו, במסגרת הסדר טיעון, בהריגתו של המנוח. עוד קודם לכן והיה זה ביום 6/7/78 נערכה סולחה בין משפחת המערער למשפחת המנוח. בועדת הסולחה המשותפת נטלו חלק משיבים 1 ו-5 וכן המנוחים שעזבונותיהם מהווים את משיבים מס' 2 עד 4 (ועד בכלל). במסגרת הסולחה שילמו בני משפחתו של המערער למשפחת המנוח סכום שנומינלי של 125,000 לירות.

המנוח הניח אחריו אשה וילדים. בשנת 1986 הגישו האלמנה וילדיה תביעת פיצויים נגד המערער, אחיו ואביו בגין נזקיהם כתלויים במנוח. לבקשת הנתבעים בתיק האמור דחה כב' השופט ג'ראח את תביעת התלויים, בעקבות תשלום הפיצויים במסגרת הסולחה. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון. הערעור נתקבל בהסכמה, והתיק הוחזר לדיון מחודש. במסגרת השמיעה המחודשת של התיק קיבל כב' השופט גינת את התביעה וחייב את המערער ובני משפחתו בתשלום פיצוים לתלויים. פסק דינו של כב' השופט גינת ניתן ביום 1/3/1999, (להלן יקרא "פסק הדין"). לאחר מתן פסק הדין והיה זה ביום 8/12/2002, הגישו המערער, אחיו ואביו את התובענה נשוא הערעור הנוכחי ובה תבעו מאת המשיבים, חברי ועדת הסולחה, את הסך של 700,000 ש"ח כערכו של פסק הדין המבוצע כנגדם במסגרת הליכי הוצל"פ ועוד הוצאות שנגרמו להם לשיטתם בסך של 100,000 ש"ח. יצוין כי במהלך ההתדיינות פרשו האב והאח מניהול התובענה והמערער נשאר כתובע יחיד על פיה. בהמשך תוקן כתב התביעה אלא שתיקון זה אינו מעניננו.

בתכוף לאחר הגשת התביעה עתרו המשיבים לבית משפט קמא וביקשו לדחות התובענה על הסף. הבקשה נשמעה בתיק בש"א 1149/04. המשיב מס' 2 שהינו עזבונו של המנוח שיבלי סולימאן חסון ביקש לדחות התובענה כשבפיו הטענה בדבר מעשה בית דין. טענה זו מתייחסת לקביעות בית המשפט בפסק הדין. משיב מס' 1 הצטרף לבקשה כשבפיו טענה נוספת שענינה התיישנות התובענה.

בית משפט קמא התרכז בהחלטתו בבירור טענת ההתיישנות ולאחר שמיעת טענותיהם של בעלי הדין החליט לאמצה. בפסק דין שהוציא דחה התובענה כתביעה שעברה עליה תקופת ההתיישנות. משהגיע למסקנה דלעיל ראה עצמו בית המשפט פטור מלדון בשאר הטענות שבאו בפניו.

כאמור על פסק דין זה מונח הערעור שבפנינו.

לאחר שבחנו את נימוקיו של בית משפט קמא וגם את טענות ב"כ בעלי הדין, בסיכומיהם הכתובים, הגענו לכלל מסקנה כי לא נוכל לקיים את ההחלטה שבפסק הדין.

להלן נסביר את עמדתנו תוך שילוב עובדות ונתונים רלבנטיים נוספים.

כאמור בתובענה ביקש המערער לחייב את המשיבים, חברי ועדת הסולחה, לשפות אותו בגין הכספים שהוא נתבע לשלם כיום בתיק ההוצל"פ, בו הוגש פסק הדין לביצוע, וזאת לאור טענתו כי הם, המשיבים חברי ועדת הסולחה, לא העבירו לתעודתם את הכספים שנמסרו לידיהם על ידי בני משפחתו במסגרת הסולחה שנערכה. למעשה אין מחלוקת כי המשיבים העבירו הכסף לידי בני משפחתו של המנוח, אך לא לידי רעיתו ואם ילדיו וכך ארע שחרף התשלום תבעו הרעיה והילדים כתלויים במנוח ואף זכו לפיצוי בגין מלוא הנזק כפי שנקבע בפסק הדין.

כאמור בית משפט קמא קבע שהתביעה התיישנה ודחה אותה על הסף. בית משפט קמא התייחס לתובענה כמבוססת על עוולת התרמית שבפקודת הנזיקין והחיל על המקרה את הוראות סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], להלן "הפקודה". בעמוד 4 לפסק הדין, שם בשורה 15 ואילך, קובע בית משפט קמא כדלהלן:

לפיכך כאמור נדחתה התביעה. המועד 8/3/88 הוא מועד עריכת התצהיר על ידי אביה של האלמנה, אחד מחברי ועדת הסולחה ואילו ביום 1/3/99 ניתן פסק הדין. כזכור התביעה כאן הוגשה על ידי המערער ביום 8/12/2002.

לדעתנו הפתרון למחלוקת שונה הוא. סעיף 89 לפקודה עוסק רק בתובענה שמיוסדת על עוולה מאלה המנויות בפרק ג' לפקודה. הוראת סעיף 89 (2), אליה נדרש בית המשפט, עוסקת באותם מקרים בהם יש פער זמנים בין מועד התרחשות יסודות העוולה לבין המועד בו נתגלה הנזק. בענייננו לא מדובר כלל בעילה נזיקית. עיון בכתב התובענה מגלה כי לשיטתו של המערער מדובר בהפרת חובותיו של שלוח וזאת בגדרו של סעיף 8 לחוק השליחות, תשכ"ה- 1965. המערער טוען במפורש בכתב תביעתו, שם בסעיפים 5 ו-6, כי המשיבים שימשו כשלוחיו ושלוחי משפחתו וכי הכסף נמסר לידיהם במסגרת שליחותם אשר חייבה אותם להעביר הכספים לאלמנה אלא שהם הפרו את חובת הנאמנות בה הם חבו כלפי המערער והעבירו הכסף לבני משפחתו האחרים של המנוח ולא לאלמנה וילדיה. ברי שאין בדעתנו לנקוט עמדה במחלוקות העובדתיות והמשפטיות המתעוררות לנוכח טענותיהם של המשיבים כלפי העילה הנטענת, אך ברי שאין המדובר כאן בעילה נזיקית אלא בעילה המעוגנת בחוק השליחות כאמור לעיל ואין להוראת סעיף 89 (2) לפקודה כל זיקה לתובענה.

בנסיבות העניין ולצורך בחינת טענת ההתיישנות ברי שיש חשיבות לשאלה אימתי נודע לו למערער כי המשיבים הפרו את מסגרת ותנאי השליחות שהוטלה עליהם ומועד זה הוא המועד בו מתחילה להימנות תקופת ההתיישנות וזאת בגדרו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 ולא המועד בו נחתם הסכם הסולחה כפי שסבר בית משפט קמא.

לשיטתו של המערער הוא ידע את דבר הפרת תנאי השליחות רק מיום מתן פסק הדין כך שהתביעה לא התיישנה. בפי המשיבים עמדה אחרת באשר למועד בו נודעו לו לאשורן העובדות הרלבנטיות לעניין ידיעתו אלא ששאלה זו טעונה בירור וליבון עובדתיים, גם אגב שמיעת ראיות.

לא נוכל שלא להוסיף לאמור לעיל את ההערה הבאה. גם אם היינו מתייחסים אל עילת התביעה כמושתתת על עוולה בנזיקין, עדיין לא היה מקום להחיל בהכרח בנסיבות העניין, את הוראת החוק שבסעיף 89 (2) לפקודה. באספקלריה של עוולה נזיקית שעניינה תרמית, כפי שפירש בית משפט קמא את עילת תביעתו של התובע, ועל פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, מתחיל מניינה של תקופת ההתיישנות ביום בו נודעה לתובע התרמית ואין חשיבות למועד בו ביצע הנתבע את מעשה התרמית, וגם מועד שיכלולה של התרמית, (כמועד פעולתו של התובע המוטעה, או המועד בו התממש נזקו), אינם מעלים ואינם מורידים. כדי לסבר יותר את האוזן ולהצביע על העדר הזיקה בין הוראת סעיף 89 לפקודה לבין הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, נפנה לפסק הדין שניתן בע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת שפורסם בפד"י מ"ג IVעמ' 861. בעמוד 869 רישא אנו מוצאים את דבריו הבאים של השופט מצא: