פסק-דין בתיק עא 1186/04

המערערת והמשיבה שכנגד (להלן "המערערת"), הינה חברה קבלנית העוסקת בביצוע עבודות פיתוח ובנייה. המשיבה והמערערת שכנגד (להלן "המשיבה"),הינה אגודה שיתופית המאגדת את חברי הישוב עצמון שבחבל שגב.

ביום 5/5/93 נכרת בין בעלי הדין חוזה שבגדרו התחייבה המערערת לבצע עבור המשיבה בישובה עבודות פיתוח וסלילת כביש. (להלן יקרא "ההסכם"). המערערת ביצעה העבודה אלא שבין בעלי הדין התגלעה מחלוקת באשר לאופן ביצועה וטיבה והן באשר לתקופת הביצוע. מחלוקת זו הולידה את ההתדיינות הנוכחית. הראשונה לפנות לבית המשפט היתה המערערת. בתביעה שהוגשה על ידה היא תבעה מאת המשיבה יתרת תמורה שלא שולמה לה לטענתה וכן השבת ערכה של ערבות בנקאית אשר הפקידה בזמנו בידי המשיבה וחולטה על ידי האחרונה. (להלן תיקרא "הערבות הבנקאית"). תביעתה של המערערת הסתכמה בעת הגשתה בסך של 213,129 ש"ח. המשיבה התגוננה כנגד התביעה וביקשה לדחותה. לכתב הגנתה צירפה המשיבה תביעה שכנגד ובה תבעה מאת המערערת סך של 408,297 ש"ח בגין עלות תיקון הליקויים שהותירה אחריה המערערת באתר העבודה. המדובר היה בעיקר באיכותם הלקויה של קירות התמך שביצעה המערערת. (היקף העבודה המקורי עמד על סך של 880,000 ש"ח).

במהלך ההתדיינות ולנוכח המחלוקות המקצועיות שהתעוררו בין בעלי הדין ובהסכמתם, מונה על ידי בית המשפט מומחה מטעמו בתחום ההנדסי והיה זה המהנדס יהושע בר-זיו, שלהלן יקרא "המומחה". המומחה הגיש חוות דעת לתיק ואף נחקר עליה בבית המשפט. לאחר שהמומחה נחקר כאמור הסכימו בעלי הדין לוותר על חקירת העדים האחרים שמסרו תצהירים כעדויות ראשיות,  ולהסתפק בהגשת סיכומים בכתב שלאחריהם, כך הוסכם, ינתן פסק הדין.

לאחר שבעלי הדין פעלו על פי המוסכם הוציא בית משפט קמא את הכרעתו ועל פיה נדחו שתי התביעות, זו של המערערת וזו של המשיבה. המערערת, שלא השלימה עם פסק הדין הגישה הודעת ערעור והמשיבה מצידה הגישה ערעור שכנגד. על פי החלטתנו הגישו בעלי הדין סיכומים בכתב ולאחר שגם אלה בפנינו נעבור עתה לפסוק הדין.

להרחבת והבהרת הרקע שביסוד חילוקי הדעות בין בעלי הדין, נעבור עתה ונציג את העובדות הנוספות הבאות. כפי שניתן להתרשם מהראיות שבאו בפני בית המשפט הרי על אף שהעבודה באה לכלל סיומה לא ניסו הצדדים לסיים ההתחשבנות ביניהם בצורה מסודרת. לטובת המערערת נותרה יתרת זכות כספית אך מנגד למשיבה היו טענות באשר לאיכות ביצועה של העבודה. בידי המשיבה נותרה ערבות בנקאית שמסרה לה המערערת. לאחר כ-3 חודשים מעת שהמערערת עזבה את אתר העבודה, לטענתה עם סיומה הראוי, ולטענת המשיבה מבלי לתקן הטעון תיקון, הציגה המשיבה הערבות הבנקאית בבנק וגבתה את תמורתה. סכום הערבות הנומינלי היה 44,075 ש"ח.

בתובענה שהגישה כאן ביקשה המערערת להשיב לידיה את תמורתה המשוערכת של  הערבות הבנקאית שחולטה, לשלם לה את יתרת התמורה שהגיעה לה בגין עבודתה, על פי חשבונה, וזאת בסך של 67,891 ש"ח כערכם ביום 30/1/94 וכן לשלם לה תמורה עבור העבודות הנוספות שהיא ביצעה במהלך ביצוע העבודה וזאת בסך של 21,374 ש"ח כערכם דאז. עוד ביקשה המערערת לפסוק לה סך של 5,000 ש"ח בעבור אספקת אבני שפה וצנרת בטון שהיא סיפקה מעבר להתחייבותה החוזית, כך טענתה.

מנגד ולאחר שכפרה בכתב הגנתה באופן גורף בחבותה לשלם את סכום התביעה וגם ביקשה  לקזז מהסכום, אם וככל שיגיע למערערת, פיצויים מוסכמים בגין איחור בסיום העבודה, ביקשה המשיבה בתביעה שכנגד לחייב את המערערת בתשלום שווים של הליקויים שנתגלעו בעבודת המערערת ואשר תוקנו על ידי קבלנים אחרים, ובעבור ליקויים נוספים שנתגלו בתקופת הבדק ואשר טרם תוקנו ובסך הכל היא תבעה סך של 408,297 ש"ח.

כפי שכבר צוין לעיל דחתה הערכאה הדיונית את שתי התביעות כאחת ועלינו לבדוק ולבחון את נכונות החלטתה.

מסיבות פרקטיות ראינו לנכון לבחון בראשונה את טענותיה של המשיבה. המומחה שבחן את טענותיהם של בעלי הדין בתחום המקצועי, הביע את עמדתו כי טרוניותיה של המשיבה כלפי טיב עבודתה של המערערת אינן מבוססות. בחוות דעתו ובעדותו בבית המשפט קבע המומחה כי כל אותן תקלות וליקויים בעבודה עליהם מצביעים המשיבים והמומחה שפעל מטעמה, פרופ' טצה, חלקם אינו בנמצא ועיקרם של האחרים נובע מתכנון לקוי שאינו באשמת המערערת. לשיטת המומחה ומנקודת מבט מקצועית  זכאית המערערת למלוא התמורה עבור עבודתה, שטרם שולמה לה, למעט סך של 9,000 ש"ח בגין ליקויים שנתגלו בשתיים מהחניות בפרויקט ואשר האחריות להן רובצת, לפתחה של המערערת.

מסקנתו של בית משפט קמא היתא איפוא כי בכפוף להתחשבנות בגין אותו הסכום של 9,000 ש"ח דינה של התביעה שכנגד להידחות. בחנו את השגותיה של המשיבה על מסקנה זו ולא ראינו כל עילה להתערב בה ככל שהדבר נוגע לאימוץ מסקנותיו המקצועיות, בתחום הבנייה, של המומחה. גם אם בעת מינויו של המומחה, על פי החלטתו של בית משפט קמא מיום 13/4/99, לא נקבע שזו תהיה הראיה המקצועית היחידה, הרי משויתרו בעלי הדין בהמשך על הבאת מומחים מטעמם והכללת מסקנותיהם בחומר הראיות, נוצרה הוויה משפטית ולפיה חוות דעתו של המומחה היא הראיה "המקצועית" היחידה והקובעת שהיתה בפני בית המשפט.

המסקנה העולה עד כאן הינה כי אין מקום לשעות להשגותיה של המשיבה על החלטתו של בית משפט קמא, לענין דחייתה של התביעה שכנגד, למעט הסך האמור של 9,000 ש"ח אשר על אף שנקבע שהמשיבה זכאית לו נדחתה תביעתה גם בגינו ולכך נשוב עוד בהמשך.

משהגענו עד כאן עלינו לפנות עתה לערעורה של המערערת.

כפי שכבר הוסבר ולאור מסקנתו של המומחה, כי לא מצא בפרויקט את אותם ליקויים להם טענה המשיבה, וגם אלה שנמצאו אינם באחריותה של המערערת, מתבקשת המסקנה כי המשיבה חילטה שלא כדין את הערבות הבנקאית ומכאן שיש ל"זכות" את חשבונה של המערערת בשעור זה שעמד על סך של 44,075 ש"ח בעת החילוט בחודש נובמבר 1994.

מאחר וטענותיה של המשיבה בענין ליקויים בעבודה לא נתקבלו ובעקבות חוות דעתו של המומחה יש להוסיף ולהכיר גם בכך שהמערערת זכאית היתה ליתרת החשבון, שאושר בזמנו על ידי המפקח, (אודותיו עוד נספר), וזאת בסך של 55,044 ש"ח בצרוף מע"מ במחירי חודש פברואר 1994. פרעון חשבון זה עוכב על ידי המשיבה לאור טענותיה בדבר הליקויים בביצוע העבודה ובשל טענותיה בדבר עיכובים ואיחור בביצוע העבודה ובהשלמתה. ההכרה כאן בזכאותה של המערערת ליתרת חשבון ולהחזר תמורת הערבות הבנקאית הינה בשלב זה לצורך בחינת ההתחשבנות בין בעלי הדין וכפופה לטענות אחרות שיש לדון בהן.

המסקנות עליהן עמדנו עד כאן היו מקובלות גם על בית משפט קמא. חרף המסקנות דלעיל נדחתה תביעתה של המערערת והיא נותרה בידיים ריקות, כל כך למה? בית המשפט ראה לנכון לקזז מחשבונה סך של 120,000 ש"ח כפיצויים מוסכמים שהגיעו למשיבה, בתוספת שערוך, עקב פיגור בבצוע ובסיום העבודה. קיזוז זה "בולע" בחובו את היתרה הכספית שהגיעה לכאורה למערערת בגין יתרת החשבון וחילוט הערבות. נושא זה של זקיפת הפיצוי המוסכם לחובתה של המערערת הוא למעשה סלע המחלוקת העיקרי בערעור זה ולו נקדיש עתה את המשך דיוננו.

תנאי ההתקשרות שגובשו בין בעלי הדין נכללו כמובן בהסכם שנכרת ביניהם. ההסכם כולל תנאים ספציפיים ולגבי האחרים נקבע כי על היחסים בין בעלי הדין יחולו הוראות החוזה הממשלתי  מדף 3210 נוסח תשמ"ז - 1987. סעיף 4 להסכם הוא החשוב לעניננו ובו נקבע כדלהלן: