פסק-דין בתיק עא 1177/05

על מנת להבין את החלטתנו שתובא להלן, יש צורך להקדים, לתאר ולפרט את השתלשלות העניינים בתיק ואת ההיסטוריה של מאבקם של המערערים ברשויות בקשר למקרקעין נשוא ההתדיינות. נראה שדבריו של השופט גרוניס בבג"ץ 7823/02, בעתירה שהגישו המערערים, מתמצתים את עיקרי הדברים, (פסק הדין פורסם בתק'-על 2003(1) עמ' 2089), וכך נאמר שם:

"1.       עתירה זו מהווה ניסיון נוסף מצידם של  העותרים (המערערים) לקבל זכויות לגבי 1,000 דונם מאדמות הישוב הידוע בשם  פוריה, כפר עבודה (להלן - פוריה).

נסיונותיהם הקודמים של העותרים במשך 20 השנים האחרונות נכשלו, ואף ניסיון זה דינו להיכשל.

2.         העותרים מתגוררים מאז עלייתם ארצה בשנת 1949 בפוריה. היישוב הוקם על אדמות של חברת פיק"א (היא החברה להתיישבות היהודים בארץ ישראל).   

באמצע שנות ה-50 של המאה הקודמת סיימה פיק"א את פעילותה והעבירה את הקרקעות שבבעלותה למשיבה 3, (ק.ק.ל.). עם סיום פעילותה, הוציאה פיק"א תזכיר בו הייתה התייחסות, בין היתר, לפוריה. באותו תזכיר נאמר, כי  סוכם עם גורמים שונים ש-850 עד 1,000 דונם יחולקו למי שכונו "תימני פוריה". העותרים טוענים, כי הם הם תימני פוריה ומכאן זכותם למקרקעין. טענותיהם של העותרים הועלו על ידם, כאמור, בהליכים משפטיים רבים בבתי המשפט לדרגותיהם השונות. לא נמנה את כל אותם הליכים ונסתפק בציון חלק קטן מהם. נוסיף במאמר מוסגר, כי בית משפט זה הביע דעתו, בעניין שהעותרים לא היו צד בו, כי התזכיר של פיק"א אינו מהווה התחייבות בעלת נפקות משפטית (בג"צ 219/81 שטרית נ' שר החקלאות, פ"ד לז(3) 481, 489).

3.         בשנת 1977 הגישו העותרים תובענה לבית משפט השלום בטבריה (ת"א 632/).

בתובענה הם עתרו לסילוק ידם של אחרים מן המקרקעין, על יסוד הטענה שלהם יש זכויות במקרקעין. המשיב 1, (מינהל מקרקעי ישראל) , שהיה אף הוא בין הנתבעים, הגיש תביעה שכנגד בה ביקש סילוק ידם של העותרים (המערערים) ממקרקעין שהוחזקו על ידם שלא כדין. בעלי הדין הגיעו בשנת 1979 להסכמה, לפי המחלוקת תתברר בפני ועדת ההחכרות המחוזית של המשיב 1.

 בהמשך, נתקבלה החלטה אצל המשיב 1 להקים צוות לבדיקת העניין ואכן מונה צוות בראשותו של פרופ' שמואל פוהורילס, הכל בהתחשב בהסכמתם של המעורבים. הצוות המליץ, בשנת 1984, בין היתר, שלעותרים יוחכרו 5 נחלות בשטח כולל של 200 דונם. בעת שהתיק היה תלוי ועומד בבית המשפט השלום בטבריה נדונו מספר עתירות  בפני בית משפט זה.

 העותרים גורסים, כי שר החקלאות דאז, מר פסח גרופר, הקפיא את ההמלצות   של הצוות בראשות פרופ' פוהורילס. המשיבים גורסים מצידם הם, כי שר החקלאות שכיהן לאחר מכן, מר אריק נחמקין, ביטל את החלטת ההקפאה. אין סיבה להידרש לשאלה האם אכן בוטלה ההקפאה. הטעם לכך פשוט: ביום 19.12.84  ניתן על ידי בית המשפט השלום בטבריה פסק דין בו אומצה המלצתו של דו"ח פוהורילס. כמו כן נצטוו העותרים לסלק ידם מיתרת המקרקעין. עוד יצוין, שבהחלטה שניתנה בבית המשפט השלום ביום 15.7.84 נקבע, כי מתן פסק דין בתובענה המאשר את הדו"ח יעוכב עד תחילת חודש אוקטובר 1984, על מנת שהצדדים יוכלו לעתור בתקופת הביניים לבית משפט זה באשר לדו"ח. פסק הדין של בית משפט השלום הפך חלוט, לאחר שנדחתה בקשתם של העותרים להאריך המועד להגשת ערעור.

4.         הליך נוסף בפרשה התנהל אף הוא בבית משפט השלום בטבריה (ת"א 515/81).

מדובר בתביעה של המשיב 1 נגד העותרים ואחרים. בפסק דין שניתן ביום 6.6.83 נצטוו הנתבעים לסלק ידם מן המקרקעין. גם פסק דין זה הפך חלוט.

את פסק דינו חותם כב' השופט גרוניס, על דעת כל המותב במילים הבאות:

"העתירה שבפנינו הוגשה בחודש ספטמבר 2002. התיאור המקוצר של השתלשלות העניינים מגלה לא רק שיהוי מופלג, אלא אף שימוש לרעה בהליכי משפט".

לאחר מתן פסק הדין בעתירה הנ"ל שבו המערערים ופנו לבית המשפט והיה זה בתיק אז' 2555/04 בבית משפט השלום בטבריה.

תביעתם היתה להורות על ביטול פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט קלך בתיק אז' 632/77, שכבר נזכר לעיל ועל שמיעת הראיות בשנית ומתן פסק דין חדש. בהחלטה שניתנה על כב' השופט י. אברהם באותה ערכאה, הוא נעתר לבקשת המשיבים והורה על דחייתה על הסף של התובענה לאחר שהגיע לכלל מסקנה כי אין בטיעוני המערערים, אפילו ימצאו נכונים, כדי לבטל את פסק הדין.

החלטתו של השופט יונתן אברהם תיקרא להלן "ההחלטה" ואילו פסק הדין שניתן בתיק אז' 632/77, יקרא להלן "פסק הדין".

המערערים פנו לערכאה זו בערעור על ההחלטה. לאחר בחינת טיעוני בעלי הדין, שהוגשו בכתב, הוחלט לדחות הערעור וזאת בגדרה של תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, (פסק דין זה שהוצא על ידי הערכאה הנוכחית ייקרא להלן "פסק הדין הקודם"). חברי המותב שהוציא את פסק הדין הקודם היו השופטים בן-דוד, אברהם וארבל.

המערערים ביקשו רשות ערעור מבית המשפט העליון. זו ניתנה ולמעשה בהסכמה הוחלט שם על ביטול פסק הדין הקודם והחזרת התיק אלינו ל "לצורך דיון בתיק כפי שהוחלט על ידי בית המשפט המחוזי ועל פי שיקול דעתו", (לדעתנו התכוון המותב בבית המשפט העליון להחזיר הדיון אלינו לצורך דיון בתיק כפי ש יוחלט על ידי בית המשפט המחוזי ולפי שיקול דעתו).

כאן המקום להרחיב קמעא הדיבור על הרקע שעמד ביסודו של פסק הדין הקודם וזאת כדלהלן:

לאחר הגשת הערעור ובטרם נשמע בפנינו, הגישו המערערים באמצעות באת כוחם בקשה בתיק בש"א 3497/05. בקשה זו הוכתרה בכותרת "בקשה בכתב לשינוי הרכב". בבקשה זו הסבירו המערערים כי לאחר שהוגש ערעורם נשוא פסק הדין הקודם, התנהל הליך אחר שהם יזמו, בתיק אז' (נצרת) 1215/04, ובה עתרו לקבלת זכויות בחלק מהמקרקעין נשוא ההתדיינות כאן. פסק הדין בתיק האחר הנ"ל ניתן על ידי כב' השופט ארבל ביום 4/7/05 ובו נדחתה גם תביעה זו שהגישו המערערים.

המערערים היפנו בקשתם לנשיא, השותף לפסק הדין הקודם והנוכחי, וביקשו כי ישקול האפשרות להחליף את כב' השופט ארבל בחבר אחר. לא היה מדובר כאן בבקשת פסילה. מן הסתם היו מודעים המערערים לכך כי לא מתקיימת כאן עילת פסילה. יצוין כי בראשית הדברים נמסר התיק לטיפולו של המותב בראשות כב' השופט ח'טיב. הנשיא הביא את דבר הבקשה בפני כב' השופט ארבל אשר כיהן אותה עת כחבר באותו מותב. לאחר עיון בה הוא ביקש שלא לשבת לדין בתיק זה. כיון שכך ותוך כיבוד רצונו, הועבר התיק על ידי הנשיא לטיפולו של המותב בראשותו וכך נקבע הדיון בפני המותב שהיה אמור לכלול את הנשיא ואת השופטים כהן ואברהם. בהחלטת ההעברה של הנשיא נאמר: "לאחר שכב' השופט ארבל ראה את הבקשה (של המערערים) וביקש שלא לשבת בדיון בתיק זה, אני מעביר התיק לטיפולו של המותב בראשותי". סמוך למועד הדיון פנה סגן הנשיא כהן וביקש לשחררו מהמותב בנימוק שהוא ייצג בזמנו בעלי דין אחרים שתבעו לדין את המערערים. בשלב זה ומתוך היסח הדעת הוחלף השופט כהן בשופט ארבל שכאמור לא נמנה כלל על חברי מותב הנשיא והוא צורף אליו אד - הוק. זה המקום לציין שבעת הדיון שהתקיים כאן ביום 25/10/06 נשכחה מכב' השופט ארבל וכך גם מהנשיא העובדה שהוא שוחרר מחברות במותב. יתרה מזו. ב"כ המערערים לא הפנתה תשומת לב המותב לכך. על פסק הדין הקודם שהוצא חתומים איפוא הנשיא והשופטים אברהם וארבל.