פסק-דין בתיק עא 1175/02

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 29473/97 ובת.א. 38895/97 שהדיון בהם אוחד (כבוד השופטת ש. דותן) לפיו נדחתה תביעת המערער להצהיר כי אינו אחראי ליתרת חוב שנוצרה בחשבון בנק של חברה שהוא היה אחד מבעלי מניותיה. ומאידך, קיבל בית המשפט את תביעת המשיב נגד המערער והמשיבים הפורמאליים שהיו ערבים לחובות החברה לשלם את יתרת החוב בחשבון (להלן: " פסק הדין").

הערעור מוגש גם על ההחלטה בבקשת הרשות להתגונן (בש"א 135825/98) שבה ניתנה למערער רשות כאמור, תוך ציון כי עליו להוכיח טענה עובדתית זו או אחרת.

רקע

1.         עסקינן בתביעות הדדיות אותן הגישו המערער והמשיב בגין יתרת חוב שנוצרה בחשבון בנק שנוהל בסניף של המשיב על ידי חברת "אמצע השבוע בע"מ" (להלן: " החברה").

2.         המערער והאחים המשיבים הפורמאליים 1-2 היו בעלי מניותיה של החברה. המערער החזיק ב - 49% ממניות החברה, המשיב הפורמאלי 1 (להלן: " יהודה") החזיק ב - 26% ממניותיה, ואילו אחיו המשיב הפורמאלי 2 החזיק ביתרת 25%.

עם פתיחתו של החשבון בשלהי שנת 1992 חתמו כל בעלי המניות לעיל על הסכם "תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי" (להלן: " הסכם ניהול החשבון"). כן חתמו הם על ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום להבטחת כל חובות החברה. משיב פורמאלי 3 הינו אביהם של האחים קצב (להלן: " קצב - האב") ואף הוא ערב ערבות מתמדת לחובות החברה וזאת בסכום מוגבל של 500,000 ש"ח.

3.         בתאריך 1.4.97 הסתכמה יתרת החובה בחשבון בסכום של 885,428.38 ש"ח.

על אף הודעת דרישה מעם החברה, בעלי מניותיה והערבים לה לפירעון החוב, זה לא נפרע.  משכך, הגיש המשיב תביעה בסדר דין מקוצר, היא התביעה ת.א. 38895/97, נגד החברה, המערער ושלושת המשיבים הפורמאליים. עוד נציין כי כשנתיים ימים קודם לכן הגיש המערער תובענה נגד המשיב (תחילה הוגשה התובענה לבית המשפט המחוזי, ולאחר מכן הועברה לבית משפט השלום), היא התביעה בת.א. 29473/97, במסגרתה ביקש פסק דין הצהרתי כי המשיב הוא שגרם להיווצרות יתרת חוב בחשבונה של החברה, אם בזדון ואם משום שהתרשל. כן תבע המערער השבת כ - 196,000 ש"ח המהווים כספי מימוש שני רכביו, תוכנית חסכון וכספים שנמשכו מחשבונו הפרטי, והכל לטענתו שלא כדין.

שתי התביעות נדונו במאוחד.

בתביעת המשיב נגד החברה ניתן נגדה פסק דין בהעדר הגנה על מלוא סכום התביעה.

4.         בעת ברור התביעות התברר כי אין מחלוקת לגבי עצם נכונות החוב הרשום בספרי המשיב. המחלוקת קיימת באשר לשאלה כיצד נוצרה יתרת חוב זו, מי אחראי לה ומי חייב לכסותה מכוח ערבותו.

בבקשתו למתן רשות להתגונן טען המערער כי לא ביצע פעולות בחשבון עד לשלהי שנת 1993 ולא היה מעורב במתרחש בחשבון עד לתקופה זו, אלא יהודה ו/או קצב-האב. כן חזר וטען המערער כי המשיב התרשל ויתרת החוב בחשבון נוצרה בגינו. זאת, משום שעל פי הסכם ניהול החשבון היה על הבנק לכבד רק הוראות הנושאות במשולב את חתימתו, חתימתו של יהודה וחותמת החברה. לטענתו, בתאריך 21.12.93 משך יהודה סכום של כמיליון ש"ח במספר משיכות יחיד, באמצעות חתימתו בלבד, וזאת בניגוד להסכם ניהול החשבון. טענה נוספת, ובהמשך לנטען דלעיל, היתה כי מנהל סניף המשיב (להלן: " קוחל") עשה יד אחת עם משפחת קצב ואישר את סדרת המשיכות חרף העדרן של כל החתימות הדרושות. משפעל המשיב בזדון, אין לחייב את המערער ביתרת החוב שנוצרה. לבסוף חזר וטען המערער כי יש לקזז מסכום התביעה נגדו כ - 196,000 ש"ח אותן קיבל המשיב כתוצאה ממימוש נכסיו של המערער ומכספים שנמשכו מחשבונו הפרטי שלא כדין.

המשיב העמיד גרסה אחרת לפיה הכסף שנמשך על ידי יהודה מקורו בהפקדה שבוצעה באותו היום. הפקדה זו, בסך של 1,033,666 ש"ח, היתה חלקה הארי של הלוואה בגובה של 1,480,000 ש"ח  שנלקחה על ידי בני משפחת קצב מבנק הפועלים, ושכנגדה אף שיעבדו הם נכס מקרקעין שהיה בבעלותם (להלן: " ההלוואה"). לטענת המשיב נטילת ההלוואה היתה במנותק מעסקי החברה, והכסף הופקד על ידי משפחת קצב בחשבון רק באופן זמני. על עובדה זו חלק המערער וטען כי ההלוואה ניטלה על ידי החברה, ולא על ידי משפחת קצב, לכיסוי יתרות החובה בחשבון וכי הוא, המערער, גם חתם על ערבות אישית בלתי מוגבלת להלוואה זו.

על מנת לסבר את האוזן נציין כי טענות משפחת קצב היו כי החשבון נוהל דווקא על ידי המערער, ומאחר שהבנק לא מסר להם מידע מדויק אודות מצב החשבון אין הם חבים את יתרת החוב הנטענת. טענות אלו אינן רלוונטיות כיום, באשר משפחת קצב לא הגישה ערעור על פסק הדין, וכפי שנטען בדיון לפנינו לאחר מתן פסק הדין הגיעו הם להסדר עם המשיב באשר לאופן סילוק החוב. 

5.         בית המשפט, בהחלטתו בבקשת הרשות להתגונן, שגם עליה סב ערעור זה, העניק למערער רשות להתגונן. במסגרתה קבע כי על המערער להוכיח במסגרת פרשת הגנתו כי אכן הוא ערב אישית להלוואה, ולכן הכספים שהופקדו רלוונטיים גם ליתרת החובה בגינה הוא נתבע. ואילו על המשיב להוכיח כי הכספים היו שייכים למשפחת קצב והופקדו בחשבון החברה באופן זמני (ראו החלטה מיום 20.1.99 בבש"א 135825/98, נספח לכתב הערעור).

6.         בפסק הדין שניתן לאחר ניהול ההליך במלואו שהתפרש על פני מאות עמודי פרוטוקול, דחתה הערכאה הדיונית את תביעת המערער (למעט טענתו כי יש לקזז 15,000 ש"ח שניטלו מחשבונו הפרטי תוך זיוף חתימתו) וקיבל את תביעת הבנק כנגד כל הנתבעים, לרבות המערער, תוך חיובם בהוצאות.

א.         בית המשפט דחה את גרסתו של המערער כי היה ערב אישית להלוואה. המערער לא הציג את כתב הערבות בבנק הפועלים עליו לכאורה חתם, לא הביא כל עד מהבנק היכול לתמוך בגרסתו ולא עשה כל מאמץ לקבל מהבנק המלווה מסמכים שיעידו כי הוא ערב אישית להחזר ההלוואה. משכך התקבלה גרסת המשיב כי ההלוואה מבנק הפועלים ניטלה על ידי בני משפחת קצב ששיעבדו לטובתה נכס מקרקעין שהיה בבעלותם. ההלוואה לא היתה קשורה לחברה, המערער לא ערב לה באופן כלשהוא, וההפקדה לא בוצעה במהלך עסקים רגיל לכיסוי יתרת החוב שנוצרה בחשבון.

ב.         עוד קיבל בית המשפט את גרסת המשיב ומנהל הסניף קוחל כי משיכת הכספים על ידי יהודה בלבד היתה כדין. התברר כי ביום המשיכה שוחח המערער עם מנהל הסניף ואישר מראש את משיכת הכספים תוך שהוא מבטיח להגיע לסניף לחתום על הטפסים הרלוונטיים, כפי שנהג במקרים אחרים בעבר כאשר היתה חסרה חתימה. כל הליך ההפקדה והמשיכה אושרו מראש, ואלמלא אותו אישור של המערער לא היה מופקד הכסף כלל. לכן קבע בית המשפט כי לא ניתן לייחס למשיב רשלנות או חוסר תום לב בכך שאישר את המשיכות על פי הוראתו של יהודה, כאשר הוא יודע שהסכומים אינם כספים המופקדים במהלך עסקים רגיל, אלא שהופקדו באופן זמני על מנת להעבירם לבני משפחת קצב לעסקיהם האחרים כשברקע אישורו של המערער.

ג.          אף טענתו הנוספת של המערער כי הבנק התרשל עת איפשר ליהודה למשוך סכום כה נכבד כאשר היה החשבון ביתרת חוב גבוהה מסכום האשראי המאושר -  נדחתה. עוד בטרם הופקדו כספי ההלוואה היה החשבון מצוי ביתרת חוב גבוהה וחריגה בסך של כמיליון ש"ח, אשר התהוותה כתוצאה ממשיכות כספים על ידי המערער ויהודה כמורשי חתימה. בית המשפט קבע כי יש חוסר תום לב בטענתו זו של המערער שהיה שותף ליצירת יתרת החוב עובר להפקדת כספי ההלוואה. כאמור, המשיב לא פעל ברשלנות מאחר שהמהלך היה מתוכן ומאושר מראש, גם על ידי המערער כך שגם אין כל מקום לטעון כי נגרם לו נזק כלשהוא ברשלנות המשיב.