פסק-דין בתיק עא 1152/05

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט ד"ר ורדי קובי) מיום 15.12.04, בת"א 19254/04 אשר קיבל את בקשת המשיבה לסילוק התביעה כנגדה על הסף.

1.                    רקע

(א)                עניינו של הערעור הוא בעסקת מכר מקרקעין שבמסגרתה מכר אדם בשם נוריאני למערערת נכס מקרקעין (ברח' קהילת לודג' 6 בתל- אביב) שנרשם על שמו מכוח פסק דין הצהרתי (להלן: "הנכס" ו- "פסק הדין ההצהרתי" בהתאמה).

(ב)                 פסק הדין ההצהרתי ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט ד"ר קלינג) במעמד צד אחד, ובהעדר הגנה, לאחר שניתנה לנוריאני רשות להמציא את תובענתו בארצות הברית בדרך של תחליף המצאה ולאחר שהוגשו לבית המשפט העיתונים בהם פורסמו המודעות על פי החלטת בית המשפט.

(ג)                  בהמשך, ולאחר ששילמה המערערת לנוריאני את מלוא התמורה בגין הנכס בסכום של 152,000$ גילה הבעלים הרשום של הנכס, אדם בשם סינדרס, המתגורר דרך קבע בארצות הברית את דבר המכירה. סינדרס פנה בבקשה לבית המשפט לבטל את פסק הדין ההצהרתי ובית המשפט נעתר לבקשתו.

(ד)                 בין לבין, הספיקה המערערת לרשום את הנכס על שמה ואולם בית המשפט, שדן בזכויות הצדדים קבע (במסגרת ה"פ 1674/96) כי זכותו של הבעלים המקורי עדיפה על זכויות המערערת. הוא ביטל את עסקת המכר והנכס הושב לסינדרס- בעליו.

(ה)                המערערת ערערה על פסק הדין, ובית המשפט העליון, בהרכב מורחב השאיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו (ע"א 4609/99).

(ו)                  נוכח האמור הגישה המערערת תובענה כספית, נושא ערעור זה, בעילת רשלנות כנגד באי כוחה דאז ובא כוחו של נוריאני. כמו כן תבעה המערערת פיצוי מן המשיבה, מדינת ישראל, מכוח אחריותה השילוחית והישירה למעשיו של השופט אשר ישב בדין והצהיר על זכויותיו של נוריאני בנכס, מבלי שהומצאה לו ראיה בכתב שתעיד על העסקה שבין נוריאני וסינדרס.

(ז)                  המשיבה מצידה הגישה בקשה לדחיית התובענה נגדה על הסף, על פי סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") המעגן את עיקרון החסינות המשפטית.

2.                    פסק דינו של בית משפט קמא

(א)                בית המשפט קיבל את בקשת המשיבה לדחיית התובענה נגדה על הסף וקבע כי אין מקום להטלת אחריות על שופט/המדינה בין מכוח אחריות ישירה ובין מכוח אחריות שילוחית במקרים של רשלנות רגילה או רבתי. לכל היותר אפשר להטיל אחריות בגין פעולות שיפוט שנעשו בכוונה לגרום נזק תוך שימוש לרעה בסמכות או על פעולות שנעשו בזדון ממניע פסול או תוך חריגה מודעת מסמכות.

(ב)                 בענייננו מדובר בהחלטה שיפוטית של שופט שהפעיל את שיקול דעתו ונתן פסק דין בהעדר הגנה, במעמד צד אחד לאחר ביצוע תחליף המצאה. זוהי פעולה שיפוטית שנעשתה בתום לב, ללא זדון, וללא חריגה מסמכות.

(ג)                  בית המשפט הוסיף כי גם על פי הגישה בבר"ע 2315/00 מדינת ישראל נ' פרידמן, תק-מחוזי 2001(1)  65542 (להלן: "פרשת פרידמן"), המכרסמת בחסינות הגורפת שהוענקה לשופטים יש מקום להטיל אחריות על המדינה רק במקרים קיצוניים וחמורים של רשלנות בוטה. לא זה המקרה שלפנינו.

(ד)                 זאת ועוד; המערערת עצמה הייתה חסרת תום לב שכן השלימה את העסקה בזמן שכבר ידעה על טענותיו של סנדרוסי, ובמועד שבו ניתן היה להשיב את המצב לקדמותו.

(ה)                נוכח האמור קיבל בית המשפט את הבקשה לסילוק על הסף, דחה את התביעה נגד המשיבה וחייב את המערערת בהוצאות בסכום של 5,000 ש"ח.

3.                    טענות המערערת

(א)                המערערת טוענת כי סעיף 8 לפקודה מעניק חסינות לשופטים, אך אינו חל על המדינה שכן החסינות המוענקת מכוחו היא חסינות דיונית בלבד. לכן, המדינה, כמעסיקת השופטים, אחראית למעשיהם ולמחדליהם ובית המשפט שגה כאשר לא איבחן בין אחריותה ובין אחריות השופט היושב בדין, אשר כלל לא נתבע בתובענה זו.

(ב)                 לטענת המערערת, האיזון הנכון הוא זה אשר נתגבש בפרשת פרידמן הבוחן את היקפה ומידתה של הרשלנות הרלוונטית. בית המשפט נהג בניגוד להלכה זו. הוא נמנע מלבחון לגופם את מחדלי המשיבה והסתפק בקביעה כי פסק הדין ההצהרתי ניתן בתום לב ושלא תוך חריגה מודעת מסמכות. ואולם, יסודות אלה אינם מוציאים קיומה של רשלנות רבתי.

(ג)                  המערערת מדגישה כי השופט שישב בדין התעלם, בלא כל צידוק, מהוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") הקובע כי התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב. פסק הדין ההצהרתי, שהצהיר על בעלותו של נוריאני בנכס ניתן מבלי שנוריאני הציג בפני בית המשפט מסמך בכתב על עסקת המכר הנטענת בינו ובין סינדרס. יש לראות בכך שינוי של ממש בדיני המקרקעין, חריגה בלתי סבירה מסמכות ורשלנות בוטה של השופט היושב בדין שאינה חוסה בצל החסינות הדיונית שבסעיף 8 לפקודה.

(ד)                 המערערת מוסיפה כי בשולי פסק הדין ציין בית המשפט כי טענת הרשלנות נטענה באופן סתמי וללא פירוט. לשיטתה, אם סבר בית המשפט כפי שסבר, היה עליו להתיר למערערת לתקן את כתב התביעה ולא לדחותה על הסף. זאת, נוכח ההלכה הנוהגת והסיכוי הקלוש שהמערערת תזכה בסעד המבוקש על ידה. במיוחד כך נוכח אי הצדק אשר נגרם למערערת אשר הפסידה את הנכס ואת ממונה.