פסק-דין בתיק עא 1143/07

כב' השופט עאטף עיילבוני :

הקדמה :

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת ד. צרפתי) ב ת.א. 4581/02, שדחה תביעה כספית שהגישו המערערים נגד המשיבים, אשר סבה סביב נזקים שנגרמו להם, לטענתם, בגין "הפרה מאוחרת" של הסכם שכירות שנחתם בין הצדדים ביום 11/9/98, לנוכח סירובם של המשיבים לקבל לידיהם את החזקה בחנות נשוא הסכם השכירות, וכן תבעו נזקים כתוצאה ממחדלם של המשיבים משלא ביטלו במועד את צו המניעה שניתן לבקשתם, שאסר על המערערים להשכיר את החנות לאחר זולת המשיבים, וזאת אף לאחר שגמרו אומר שלא לשכור את החנות ולפעול לביטול ההסכם; בית המשפט קמא, בפסק דינו מיום 10/4/07, דחה את תביעת המערערים וחייבם בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ש"ח.

הרקע העובדתי בתמצית :

בתאריך 11/9/98 התקשרה המערערת מס' 3, שהיתה בשעתו בעלת הזכויות בחנות הממוקמת במרינה בטבריה (להלן: "החנות") ולאחר מכן העבירה זכויותיה למערערת מס' 1, בהסכם להשכרת החנות למשיבה מס' 1 (להלן: "ההסכם" או "הסכם השכירות").

חלוקת התפקידים והגדרתו המדויקת של כל אחד מהמערערים מחד והמשיבים מאידך, פורטה על ידי בית משפט זה, בהרכב אחר, בערעור על החלטת בית המשפט קמא בבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בי-דין (ע"א 1040/06), ולצורך הערעור שלפנינו נכנה אותם "המערערים" ו"המשיבים", כאילו כל המערערים היו להם לגוף אחד וכך גם המשיבים, מבלי לפרט את מידת המעורבות של כל אחד ואחד מהם בהסכם.

חרף הסכם השכירות האמור, השכירו המערערים את החנות ביום 3/11/98, בשכירות נוגדת, לחברת אוצרות ים כנרת בע"מ (להלן: "אוצרות ים כנרת" או "השוכרת הנוגדת"), אשר החזיקה בחנות מיום 1/12/98 ועד לחודש 10/01, אז פונתה על ידי המערערים מהחנות.

בנסיבות האמורות תבעו המשיבים, ביום 12/12/98, את המערערים בבית משפט השלום בתל אביב (ת.א. 126364/98), ועתרו לאכיפת הסכם השכירות ולפיצויים. במקביל, עתרו לקבלת צו מניעה זמני האוסר על המערערים להשכיר את החנות לאחר מלבדם. ביום 6/5/99 ניתן צו מניעה כמבוקש, במסגרתו נאסר על המערערים להשכיר את החנות לאחר זולת המשיבים, וזאת עד למתן פסק דין בתיק העיקרי, אך כאמור, עת ניתן הצו, אוצרות ים כנרת כבר החזיקה בחנות, כשוכרת נוגדת.

בחודש 10/01, עוד בטרם הוכרע גורלה של התביעה בבית משפט השלום בתל אביב, הודיעו המערערים למשיבים כי פינו מהחנות את השוכרת הנוגדת, וכי הם נכונים להעמיד לרשותם את החנות. דא עקא שהמשיבים דחו הצעתם זו של המערערים, בציינם כי עקב הפרת ההסכם מצד המערערים שכרו המשיבים חנות אחרת במתחם, סמוך לחנות נשוא הסכם השכירות, ולפיכך אינם מעוניינים עוד בשכירת החנות מהמערערים. במהלך דיון שנערך ביום 6/12/01 במסגרת ההליך בבית משפט השלום בתל אביב, בוטל צו המניעה הזמני שניתן לבקשת המשיבים, וכן הודיעו המשיבים כי מוותרים הם על סעד האכיפה אך עומדים על תביעתם לפיצוים.

פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב ניתן ביום 14/4/02 ובמסגרתו נעתר בית המשפט לתביעת המשיבים וקבע כי בהתקשרות עם חברת אוצרות ים כנרת, הפרו המערערים את הסכם השכירות עם המשיבים, ובהתאם, חייב בית המשפט את המערערים בנזקי המשיבים כתוצאה מהפרת ההסכם בסך של 117,000 ש"ח.

בערעור על פסק הדין האמור, אשר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 2034/02), נקבע בפסק דין מיום 26/5/05 כי יש להעמיד את סכום הפיצויים בגין הנזק שנגרם למשיבים על סך של 68,432 ש"ח בלבד, ואולם קביעותיו העקרוניות של בית משפט השלום בכל הנוגע להפרת הסכם השכירות מצד המערערים, נותרו על מכונם.

בין לבין, ביום 14/7/02 הגישו המערערים תביעה לבית המשפט קמא (בית משפט השלום בנצרת) לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, בגין סירוב המשיבים לקבל את החזקה בחנות, כפי שנקבע בהסכם השכירות. הדיון בתובענה נדחה מעת לעת, ולאחר שניתן פסק הדין בע"א 2034/02 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, כמפורט לעיל, הגישו המשיבים בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין. בית המשפט קמא נעתר לבקשה והורה על דחיית תביעת המערערים על הסף, אך בערעור על פסק הדין הפך בית משפט זה, בהרכב אחר (ע"א 1040/06), את פסק הדין האמור של בית המשפט קמא, בקובעו כי ההליך שהתקיים בבית המשפט בתל אביב עניינו הפרת ההסכם מצד המערערים עקב התקשרותם עם חברת אוצרות ים כנרת בהסכם שכירות נוגד בשנת 1998, בעוד שההליך בפני בית המשפט קמא עניינו הפרה מאוחרת יותר של ההסכם, כאשר המשיבים סירבו להצעתם של המערערים לשכור את החנות, עת זו פונתה ועמדה לרשות המשיבים בחודש 10/01. אי לכך נקבע כי יש לבטל את קביעת בית המשפט קמא ולהחזיר את הדיון לפניו לצורך דיון בשאלת ההפרה המאוחרת של הסכם השכירות על ידי המשיבים ובשאלה האם נגרמו למערערים נזקים עקב התנהגות המשיבים, ובכלל זה הותרת צו המניעה על כנו עד לחודש 10/01.

בהערת אגב יצוין כי בית המשפט המחוזי בנצרת באותו ערעור (ע"א 1040/06) לא הסתיר את עמדתו ביחס לסיכויי התובענה בבית המשפט קמא בקובעו כי:

"יכול ומדובר בהליך סרק של המערערים בבית משפט קמא, עדין דעתי אינה נוחה מכך שעניינם לא נשמע הלכה למעשה אף אם ראוי שישקלו את המהלך לגופו לאור המכלול האמור לעיל".

כפועל יוצא מפסק דין בית המשפט המחוזי בע"א 1040/06, וכפי שציין בצדק בית המשפט קמא בפסק הדין נשוא הערעור, שתי שאלות עיקריות נותרו לדיון והכרעה: ראשית, האם המשיבים הפרו הפרה מאוחרת את הסכם השכירות בינם לבין המערערים, לנוכח סירובם לשכור את החנות מהמערערים, על אף שעתרו במקור, במסגרת ההליך בבית משפט השלום בתל אביב, לאכיפת ההסכם; ושנית, האם חדלו המשיבים כלפי המערערים בכך שהותירו, בתוקפו, את צו המניעה הזמני שניתן לבקשתם בבית משפט השלום בת"א, אשר אסר על מי מהמערערים להשכיר את החנות לאחר זולתם, וזאת על אף שהחליטו לראות בהסכם השכירות כמבוטל קודם לכן.

פסק הדין של בית המשפט קמא :

בית משפט קמא הגיע למסקנה כי יש לדחות את התביעה, על מכלול מרכיביה, תוך חיוב המערערים בהוצאות המשיבים.

לפי קביעת בית המשפט קמא, דין תביעת המערערים דחייה משני נימוקים שבכוחו של כל אחד מהם בנפרד להביא לדחייתה, האחד; משום שהוכח כי המשיבים לא הפרו כל הפרה מאוחרת את הסכם השכירות או כל חיוב בו, אף שלא הודיעו באופן פוזיטיבי על ביטול צו המניעה. ו השני משום שהמערערים לא הוכיחו כל נזק שנגרם להם, כטענתם, עקב התנהלות המשיבים בעניין.

לעניין שאלת ההפרה המאוחרת של ההסכם מצד המשיבים, בית המשפט קמא דחה טענה זו בקבעו כי מהלכי המערערים לפנות את החנות בחלוף שלוש שנים מהמועד עליו סוכם בהסכם השכירות למסירת החנות למשיבים, ולאחר שהפרו הפרה יסודית את החיובים הבסיסיים על פי הסכם השכירות, מהלכים אלה אין בהם כדי להפוך את היוצרות ולהביאם למעמד נפגעים. אליבא דבית המשפט קמא, בגין ההפרות היסודיות של המערערים, כאמור לעיל, עמדה למשיבים הזכות לבטל את הסכם השכירות, זכות אשר המשיבים עמדו על מימושה עת מצאו נכס חילופי לניהול עסקיהם בטבריה, דבר שהיה ידוע ו/או היה צריך להיות ידוע למערערים. בנוסף נקבע, מהמועד בו נשכרה החנות החלופית, היה צריך להיות ברור למערערים כי נסתם הגולל על תביעת האכיפה שהוגשה על ידי המשיבים בתל אביב, אשר לפי קביעת בית המשפט קמא נשקלה ונבחרה כדין בתחילת הדרך.