פסק-דין בתיק עא 1142/06

השופט אברהם אברהם

רקע

1.         עניינה של תביעה, שנתבררה אצל בית משפט השלום, תאונת [דרכים] 'פגע וברח' בה נפגע המערער בגופו. לטענתו - בשעת צהריים של יום 15.5.2000 הוא ירד ממכוניתו של קרוב משפחה, פתחי חדד שמו (להלן - 'פתחי'), ונעמד על מדרכה סמוכה (על מנת לקנות דבר מה במאפיה סמוכה), שאז הגיעה מכונית משמאלו, ופגעה בכתפו באמצעות מראת הצד שלה. הפגיעה הפילה אותו ארצה. תוך כך עלתה המכונית על רגלו השמאלית. המכונית הפוגעת לא עצרה, כי אם המשיכה בנסיעתה. פתחי ניסה לדלוק אחר המכונית הפוגעת, אך לשווא. אחר כך הגיש המערער תלונה למשטרה על התאונה.

2.         המערער נפגע בגופו. וכיוון שהמכונית הפוגעת לא נעצרה, וזהות הנהג לא נודעה, הוא תבע את המשיבה, כי תפצהו על נזקיו.

            בנסיונה להדוף את תביעתו טענה המשיבה, ראשית, כי התאונה ארעה במהלך 'המשך שימוש' שעשה המערער במכוניתו של פתחי (כנוסע), שכן הוא ירד מן המכונית אך כדי לקנות דבר מה, על מנת לשוב אחר כך למכונית, ולנסיעה בה; ושנית (לחילופין), המערער לא עשה די על מנת לאתר את הנהג הפוגע, ולכן אין לומר עליו כי 'אינו ידוע'.

3.         סיפור המעשה שתואר למעלה הובא מפיהם של המערער ושל פתחי בעדותם בבית המשפט. עדותם נמצאה מהימנה, והשופט קמא קבע, כי התאונה אמנם התרחשה כשם שתוארה מפי עדי התביעה.

            את טענת המשיבה, כאילו התאונה התרחשה כהמשך ישיר של נסיעת המערער במכוניתו של פתחי דחה השופט קמא. מאידך הוא קיבל את טענתה האחרת וקבע, כי המערער לא פעל בשקידה סבירה לבירור זהותו של הנהג הפוגע. על כן דחה את התביעה. מכאן הערעור שלפנינו.

שימוש ברכבו של פתחי

4.         בתשובתה לערעור מבקשת המשיבה לשכנע בשגגה שנפלה מלפני השופט קמא, כשדחה את טענתה כי התאונה התחוללה כהמשך ישיר של הנסיעה במכוניתו של פתחי. היא טוענת, כי הנסיעה היתה לשם 'ביצוע קניות', העצירה של המכונית היתה 'רגעית', שאז ירד המערער מן המכונית על מנת לקנות פיתות ולשוב למכונית להמשך הנסיעה. משום כך יש לראות את ההפוגה הקצרה שבנסיעה, משמע לשם הירידה לקניית פיתות וחזרה למכונית, כחלק מן הנסיעה (שהיא בבחינת 'שימוש ברכב מנועי' כמשמעו בהגדרה שבסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975), ומכאן אחריותו של פתחי לתאונה.

5.         לטעמי צדק בית המשפט קמא בדחותו את הטענה, שבאה מפיה של המשיבה. האחרונה מבקשת להיתמך בהלכת בית המשפט העליון, כגון זו שנפסקה בע"א 554/89 מדינת ישראל נ' אלראהב, פד"י מה(2) 338, אלא שלהבנתי - דווקא יישומה של הלכה זו מוליך למסקנה הפוכה מזו שבה מבקשת המשיבה לשכנע.

ובכן, בע"א 554/89 הנ"ל נדון עניינו של חייל, שנסע במכונית צבאית, עצר לצד הדרך לאחר שנוכח כי מנוע המכונית התחמם יתר על המידה, הוא יצא את המכונית, פתח את מכסה המנוע, פתח את מכסה המצנן, שאז פרצו ממנו מים, שהרתיעו את החייל לאחור, משמע אל עבר הכביש, שאז פגעה בו משאית שעברה במקום. בית המשפט העליון קבע, כי פעולותיו של החייל מן הרגע שיצא את המכונית הצבאית ועד שנפגע מן המשאית אינן מנותקות מן השימוש ברכב, כי אם מהוות חלק בלתי נפרד הימנו (ע' 343 לפסק הדין). ועוד נאמר בפסק הדין (ע' 344):

"עצירת הרכב הצבאי על אם הדרך על מנת לבדוק תקלה שאירעה בו היתה בגדר "שימוש" בו. שימוש כזה טומן בחובו, מטבע הדברים, סכנת פגיעה מרכב אחר החולף בדרך. נוהג ברכב היורד לשוליים ויוצא מן הרכב על מנת לבדקו, לתקנו וכיוצא בכך, חושף עצמו לסכנות האורבות בדרך כלל למי שמצוי בדרך או בקירבתה, ובתוכן סכנת הפגיעה מרכב חולף. כל עוד המצאותו של הנהג מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו, ולמעשה מהווה אותו השימוש, כי אז פגיעה בו תחשב כנגרמת עקב השימוש. המקרה שבפנינו הוא מקרה מובהק לפגיעה עקב השימוש. המצאותו של ויקטור [הוא החייל - א.א.] בכביש נגרמה בעטייה של התקלה ועקב התפרצות המים הרותחים לעברו. בנסיבות אלה, הפגיעה מרכב חולף, כפי שאירעה בענייננו, היתה בהחלט בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יצר."

            ענייננו שלנו שונה בתכלית השינוי מן האירוע המתואר בע"א 554/89 הנ"ל. אדרבא, יישום הדברים שהבאנו זה עתה מוליך למסקנה, כי המערער נפגע לאחר שניתק כל קשר בינו לבין הנסיעה במכוניתו של פתחי. נזכיר, כי המערער יצא את המכונית על מנת לקנות דברי מאפה מן המאפיה הסמוכה. שהייתו מחוץ למכונית מנותקת לחלוטין מן הנסיעה במכוניתו של פתחי. אין לה כל זיקה לסיכון התעבורתי הנובע מן השימוש במכוניתו של פתחי. פגיעת המערער באה לו ממכונית אחרת, לאחר שניתק לחלוטין הקשר בינו לבין המכונית של פתחי, לאחר שיצא ממנה ושם פעמיו לעבר מאפייה כלשהי מעבר לכביש. לא פתחי אחראי, איפוא, לאירוע התאונה.

'הנהג האחראי לפיצויים אינו ידוע'

6.         תביעת המערער נסמכה על הוראת סעיף 12 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - 'החוק') הקובעת (בחלק הרלוונטי לענייננו) כך:

12.        (א)       תפקידה של הקרן הוא לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק זה ואין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח מחמת אחת מאלה:

(1)        הנהג האחראי לפיצויים אינו ידוע;

            בית המשפט העליון פרש תנאי זה שבסעיף 12 לחוק ככזה הדורש מן התובע לשכנע  ששקד שקידה סבירהבניסיון לאתר את הנהג הפוגע. כך באו הדברים לידי ביטוי בע"א 502/84 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' הורוביץ, פד"י  מא(1) 542, 547:

'אכן, אין די בכך שהנפגע-התובע הוא עצמו אינו יודע, בעת הגשת התביעה, מיהו הנוהג האחראי. עליו להראות, ששקד במידה סבירה לאתרו ושהדבר לא עלה בידו.'