פסק-דין בתיק עא 1136/07

כב' השופט בנימין ארבל:

א.         ההליך:

1.         המשיבה הינה בעלת הנכס הידוע כחלקה 27 בגוש 16513 בנצרת, שהינו נכס המיועד לשימור [להלן - "הנכס"]. נכס זה, המהווה תחנת קמח, מוחזק על ידי המערערים בשכירות מוגנת.

2.         לפי הנטען בכתב התביעה - טענה אשר אושרה על ידי בית המשפט קמא - הקימו המערערים, אי אז בתחילת שנות ה- 2000 מבנה של סככה, המצויה בחלקו האחורי של הנכס [ להלן - "הסככה"].

            לטענת המשיבה, הוקמה הסככה ללא היתר כדין, ללא הסכמתה, ובניגוד להוראות הסכם השכירות שבין בעלי הדין. מנגד, טענו המערערים כי הסככה קיימת היתה מימים ימימה, וכי רק שיפצוה ושיקמוה.

            נוכח האמור, פנתה המשיבה לבית משפט השלום בנצרת, בתביעה לסעד של הריסת הסככה וכן לסעד של סילוק יד שינתן נגד המערערים, נוכח העובדה כי אלה הפרו את הוראות חוזה השכירות, באופן אשר מקנה להם זכות לדרוש את פינויים של המערערים מן הנכס, בהתאם להוראות סעיף 131[2] לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב - 1972. לתביעה צורפה אף עיריית נצרת, או הועדה המקומית לתכנון ובנייה נצרת, כאשר המשיבה עתרה לסעד אשר יצווה עליה לבצע את ההריסה מתוקף סמכויותיה החוקיות.

3.         בית המשפט קמא קבע, כאמור, כי אכן המערערים הקימו את הסככה שלא כדין בתחילת שנות ה- 2000. עוד קבע בית המשפט כי הקמת הסככה נעשתה בניגוד לתנאי השכירות. נוכח האמור, הורה בית המשפט על הריסת הסככה. מנגד, קבע בית המשפט קמא, כי חרף העובדה שהסככה נבנתה תוך הפרת תנאי השכירות על פי החוזה שבין הצדדים, הרי נוכח העובדה כי בחוזה השכירות לא הופיע תנאי המקנה למשיבה את הזכות לתבוע פינוי, אין מקום לשעות לעתירה זו.

4.         על פסק דינו זה של בית המשפט קמא, נסוב הערעור שבפנינו, בו עותרים המערערים לביטול פסק דינו של בית המשפט קמא, ככל שהוא נוגע לצו ההריסה.

ב.         טענות בעלי הדין:

5.         כמפורט בהודעת הערעור שבפנינו, טענתם הראשונה של המערערים הינה כי בית משפט השלום לא מוסמך היה, סמכות עניינית, להעניק סעד הריסה. על כן, טעה בית המשפט בצוותו כי על המערערים להרוס את מבנה הסככה. תביעה להריסה חלק במקרקרעין אינה בגדר סמכותו של בית משפט השלום, אלא בסמכותו של בית המשפט המחוזי, שכן, אין מדובר ב"שימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס".

            המערערים ערים לפסיקה החדישה, לפיה הורחבה סמכותו של בית המשפט השלום ליתן צווי הריסה שונים, כסעד נלווה לסעד העיקרי של סילוק יד. אולם, הם טוענים כי יש לאבחן את המקרה דידן מן המקרים אשר נדונו בפסיקה, ולפסוק בהתאם לקביעה הקלאסית, לפיה הסמכות ליתן סעד, שאינו נוגע לשימוש תוך שמירה על גוף הנכס, נתונה לבית המשפט המחוזי.

6.         עוד טוענים המערערים, כי פסק דינו של בית המשפט קמא ניתן בהסתמך על תרגום לקוי של חוזה השכירות שבין הצדדים. על פי לשונו הנכונה של החוזה, העשוי בשפה הערבית, לא נקבע כל איסור לביצוע עבודות בנייה בנכס על ידי השוכרים - המערערים.

7.         המערערים העלו עוד מספר טענות, באשר לתאורה המדוייק של הסככה, שטחה ומיקומה - כל אלה נדרשים היו לשם מתן פסק דין, ובהעדרם של נתונים אלה, פסק הדין הינו כללי וערטילאי. כן נטען כי התובענה הוגשה מחמת מניעים זרים, שמטרתם להפעיל לחץ נפשי רגשי וכלכלי על המערערים, על מנת למנוע מהם את הנאתם מן הנכס ולהביא לפינויים. כן טענו המערערים טענות שונות באשר לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא ואי חיובה של המשיבה בהוצאות.

            ב"כ המערערים לא חזר על כל הטענות דלעיל בעת טיעוניו בעל-פה בפנינו. משום כך, אין לנו אלא להסיק כי זנח טענות אלה, ובחר להתמקד בשתי הטענות העיקריות, ויפה כי כך בחר לעשות.

8.         ב"כ המשיבה תומך בפסק דינו של בית המשפט קמא. לטענתו, לא הועלתה כלל כל טענת חוסר סמכות עניינית, ככל שהיא נוגעת לסעד של הריסה. על כן, מנועים עתה המערערים לבוא ולטעון כנגד סמכותו של בית משפט קמא.

            לטענת המשיבים, התביעה היתה בגדרי סמכותו של בית המשפט קמא, ובמיוחד נוכח העובדה כי התביעה נגעה לשני סעדים, כאשר הסעד העיקרי הינו סעד של פינוי וסילוק היד.

ג.         דיון:

9.         קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא נסמכות על חומר הראיות שהובא בפניו. בית המשפט ניתח את חומר הראיות, והתייחס בפסק דינו אף לשאלת האמון שנתן בעדים אשר התייצבו בפניו. על סמך נתונים אלה, אשר הועמדו בפני הערכאה הדיונית, מצא בית המשפט קמא לנכון לפסוק כי אכן המערערים הקימו את הסככה בתקופה הנטענת, וכי אין המדובר בסככה עתיקת יומין, אשר רק שופצה על ידי המערערים.

            קביעותיו אלה של בית משפט קמא, כדין כל קביעה עובדתית, הינן עניין לערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים והתרשמה, התרשמות בלתי אמצעית מעדויותיהם.