פסק-דין בתיק עא 1130/05

השופטת ש' וסרקרוג :

1.         הערעור הוא על פסק-דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת ב' טאובר), מיום 21/12/04, לפיו ציווה בית המשפט על המערער לפנות ולסלק ידו מן המושכר שברח' תל-אביב 16, חיפה.

הרקע וההליכים :

2.         אין חולק כי המערער יחד עם אחיו המנוח מר שקלבר יעקב ז"ל, חתמו על חוזה שכירות מוגנת ביום 28/1/72, לפיו שכרו מן המוטרנות היוונית הקתולית (להלן: המשיבה ) נכס הנמצא ברח' תל-אביב 16 חיפה, בשטח של 344 מ"ר ברוטו (להלן: המושכר ), למטרת ניהולו כמוסך (סעיף 5 לחוזה השכירות).

3.         ב- 4/4/79, עזב אחיו של המערער את המושכר וויתר על זכויותיו לדיירות מוגנת במושכר, והמערער נותר דייר יחיד במושכר המוגן.

            החל מחודש מרס 1994 ועד למועד מתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין (בש"א 4721/05 - החלטת כבוד השופט ברלינר מיום 28/3/05 ומיום 11/4/05) - ועל אף פניות חוזרות ונשנות של המשיבה אל המערער - לא שילם האחרון דמי שכירות בגין המושכר. סכום החוב הועמד עד למועד הגשת התביעה (21/10/01) על סך של  54,388 ש"ח.

4.         מאחר שהמערער לא שילם דמי שכירות לכל תקופת השכירות האמורה, לא נשא בתשלום  מסי הארנונה, ואף שינה את מטרת השכירות בחלק מהמושכר, מעסק של מוסך למגורים, תבעה המשיבה פינוי מן המושכר, על בסיס עילות פינוי המפורטות בסעיפים 131(1) ו- 131(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר ).

            המערער לא חלק על עובדות אלה, ואולם טען לסעד מן הצדק, לאור הטרגדיות האישיות הקשות שפקדו אותו החל משנת 1994, וכי מאותו מועד הוא נמצא בחוסר אונים וחוסר ישע המצדיקים מתן סעד כאמור. המערער הוסיף וטען כי בהזדמנויות שונות ניתנה הסכמה של המשיבה, באמצעות נציגיה לדחות את מועד גביית תשלום דמי השכירות, וכי הבין כי על חלק מדמי השכירות אף ויתרו לו.

  פסק-הדין של בימ"ש קמא:

5.         בית משפט השלום דחה את טענות המערער בדבר ויתור על דמי השכירות או חלק מהם. בית המשפט קבע כי הוכח שהמערער שינה את מטרת השכירות וכי הוא מתגורר בחלק מן המושכר - בחדר הקיים במושכר ששטחו כ- 12 מ"ר, וכי זה משמש לו מקום מגורים עיקרי. שינוי כאמור לא נעשה בידיעת המשיבה או בהסכמתה.

            בנסיבות אלה, קבע בית המשפט כי התקיימו עילות הפינוי בגין אי תשלום דמי השכירות המגיעים ממנו (סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר). עוד ציין בית המשפט, שמאחר  שהמערער לא קיים תנאי מתנאי השכירות, ולא קיבל את הסכמת המשיבה לשינוי מטרת השכירות מעסק של מוסך למגורים, הרי שבנסיבות אלה אין הוא גם זכאי לסעד מן הצדק ואין להשוות מעמדו למי ששכר את המושכר מלכתחילה למגורים.  לכן הורה על פינויו של המערער מן המושכר.

            בית המשפט הוסיף ובחן אם יש לזכות את המערער בסעד מן הצדק, על אף היות המושכר עסק, והגיע למסקנה כי אין להעניק למערער סעד כזה, וזאת מן הטעמים הבאים:

מחלת בת זוגו אובחנה בשנת 1995 ואילו אי תשלום דמי השכירות החל עוד בחודש אפריל 1994; באשר למצב בריאות בתו, לא הוצגו מסמכים עדכניים ולא ניתן הסבר מדוע על אף שחלפה תקופה של כחמש שנים מאז הונפק האישור הרפואי האחרון, המשיך המערער שלא לשלם את דמי השכירות; הוכח כי כספים שהגיעו למערער, על דרך של סיוע ועזרה מחבריו, לצורך תשלום דמי השכירות, לא נעשה בהן שימוש לצורך זה, ולמעשה למרות ידיעת המערער על חובתו לשאת בדמי השכירות, לא עשה כל מאמץ להחזר החוב כולו או חלקו.

בנסיבות אלה, ותוך התייחסות לשיקולי "צדק" שאינם רק עשיית "חסד ורחמים" - מהם נהנה המערער במשך תקופה ממושכת - ומציאת האיזון הנכון בין הזכויות הקנייניות של המשיבה לבין התנהגות המערער - הגיע בית המשפט למסקנה כי אין ליתן סעד מן הצדק, והורה על פינויו מן המושכר, לא יאוחר מיום 1/3/05.

טענות בעלי הדין בערעור :

6.         כאמור, צו הפינוי עוכב בהחלטה שניתנה על ידי כבוד השופט ברלינר (בש"א 4721/05), והמערער חויב לשלם סכום של 1,000 ש"ח לחודש, כתנאי לעיכוב הפינוי.

7.         בנוסף לבקשת המערער לעכב ביצועו של פסק-הדין הגיש המערער בקשה להגשת ראיות נוספות (בש"א 3118/05). בדיון בפנינו נעתרנו לבקשה.

על פי המפורט שם, שיעבד המערער בהסכמת המשיבה ביום 20/7/93 את דמי המפתח המגיעים למערער עד לסכום של 80,000 ש"ח, לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ. שיעבוד זה עדיין תקף ורשום בספרי רשם המשכונות.

            בנסיבות אלה טען המערער, כי לא היה מקום שבית משפט השלום יורה על פינויו של המערער, מבלי להתייחס לנושא השיעבוד (אשר לא הובא לידיעת בית המשפט) ושלא ניתן היה להורות על פינויו של המערער מן המושכר מבלי לצרף את בנק לאומי לישראל בע"מ, כצד לדיון בתיק זה.