פסק-דין בתיק עא 1124/07

השופט אברהם אברהם

רקע

1.         המשיב הוא בעליו של בניין כל שהוא בנצרת. בקומת הקרקע של הבניין מצויה חנות, ואותה השכיר המשיב בשנת 1972 למנוח סמיר סרוג'י ז"ל ('המנוח'), שעזבונו הוא המערער 1. בחייו היה המנוח בעלה של המערערת 2 ('המערערת' או 'האלמנה'), ואביהם של המערערים 3-4. המנוח ניהל במושכר בית עסק לליפוף מנועים ותיקון מכשירי חשמל. ביום 27.5.1997 הלך המנוח לבית עולמו. משך כשבע שנים שלאחר המוות קיבל המשיב לידיו דמי שכירות מאת האלמנה, עד כי בשנת 2005 הוא החליט לפנות לבית המשפט קמא בתביעה לסילוק ידה מן המושכר, על מנת להשיבו לידיו. בתובענתו הוא טען, כי את המושכר הוא השכיר למנוח בשכירות חופשית ולא מוגנת; לחילופין הוא טען, כי מאז מות המנוח היתה החנות סגורה, ולכן לא נתקיימו הוראות הדין, הנותנות בידי האלמנה להמשיך ולהחזיק במושכר בשכירות מוגנת במקום בעלה המנוח. לחילופי חילופין הוא טען, כי אפילו רכשה המערערת זכות במושכר במקום בעלה, יש לראותה כמי שנטשתהו, וגם משום כך יש להורות על פינויה ממנו, ולחייבה בדמי שימוש ראויים.

2.         המשיבים טענו, להגנתם, כי המושכר הושכר למנוח בשכירות מוגנת. עם מותו היתה המערערת לדיירת במושכר מכוח החוק, הואיל והמשיכה לנהל במושכר בית עסק משך שנים אחדות לאחר מות בן זוגה. בתוך כך כפרה המערערת גם בטענה, כי נטשה את המושכר, לאחר שהיתה לדיירת מוגנת בו. על כל אלה הוסיפו המערערים וטענו, כי המשיב מושתק מלטעון נגד זכותה של המערערת במושכר, לאחר שמיום הפטירה ומשך שבע שנים שחלפו עד ליום הגשת התביעה הוא קיבל מן האלמנה, מידי שנה בשנה, את דמי השכירות השנתיים כסדרם, בלא כל מחאה.

פסק הדין קמא

3.         בית המשפט קמא קבע בפסק דינו, כי המנוח היה דייר מוגן במושכר, לאחר שנוכח, בניגוד לעמדת המשיב, כי שולמו דמי מפתח עם תחילת קשר השכירות ועבורו. מחלוקת זו אינה עומדת עוד לדיון בערעור שלפנינו.

4.         ועוד קבע בית המשפט קמא, כי המערערת לא קנתה זכות לדיירות מוגנת במושכר, הואיל ולא המשיכה בהפעלת בית העסק לאחר המוות, ואם עסקה בחנות בעיסוקים אחדים, אלה נעשו לאחר שהוגשה התביעה, משמע שנים רבות לאחר מות המנוח, ובכך אין משום המשכת העסק אותו ניהל המנוח בחייו.

5.         את טענתם של המערערים לפיה המשיב מנוע מלתבוע פינוי דחה בית המשפט קמא הואיל ולשיטתו לא היה בקבלת תשלום הכספים משום ויתור או הסכמה ליתן למערערת זכות בנכס. אין בקבלת התשלום, מכל מקום, כדי לקיים אחר הוראות הדין, המקנות זכות ל'יורשי' הדייר. ואפילו היה בכך משום ויתור, לא היה בקבלת דמי השכירות כדי למנוע מן המשיב להחליט, כי אין הוא מסכים עוד לישיבתה של המערערת במושכר, ומכאן זכותו לתבוע את פינויה, כך בית המשפט קמא בפסק דינו. נוסף על כל אלה קבע השופט קמא, כי המערערת לא הוכיחה בפניו זכות לסעד מן הצדק, אילו היה מקום לראות בה דיירת מוגנת, שנטשה את המושכר.

6.         על פסק דין זה של בית המשפט קמא קובלים המערערים, בערעורם שלפנינו. הסוגיות שנדונו בפני בית המשפט קמא שבות ועולות עתה בערעור, להוציא שאלת היות המנוח דייר לפי החוק במושכר, שהוכרעה בידי בית המשפט קמא ואין עליה עוד עוררין, כאמור.

דיון

7.         טעם רב הנני רואה בערעור, ולהבנתי יש לקבלו. ביסודה של מסקנה זו עומדת העובדה, כי המשיב ידע על לכתו של בעלה של המערערת לבית עולמו; הוא ידע, כי מאז המוות היתה החנות סגורה, ולא התנהל בה כל עסק; ואף על פי כן הוא קיבל לידיו מן המערערת, משך שבע שנים תמימות, דמי שכירות מלאים, ולא מחה, ולו במילה, על כי אין בידה זכות להחזיק במושכר.

8.         מבסיס עובדתי זה נגזרת זכותה של האלמנה-המערערת להמשיך ולהחזיק במושכר. הכיצד:

ובכן, כאמור, המערערת ביקשה לבסס את זכותה במושכר, בין היתר, על 'ירושת' זכות הדיירות המוגנת של בעלה המנוח במושכר. טענתה זו נתכוונה לסעיפים 23 ו-26 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 ('החוק'). סעיף 23(א) לחוק קובע בהאי לישנא:

"דייר של בית עסק שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו."

            אין חולק, כי במערערת נתקיימו הוראות אלה של סעיף 23(ב) לחוק. על כן יש לומר עליה, כי היא היתה לדיירת בבית העסק המושכר, תחת בעלה המנוח.

9.         על תחולתו של סעיף 23 הנ"ל לא נחלקו, כאמור, בעלי הדין. המחלוקת נפלה ביניהם ביחס לתחולתו של סעיף 26 לחוק, הקובע לאמור:

10.        המערערת טענה אצל בית המשפט קמא, כי לאחר מות בעלה היא המשיכה וניהלה עסק במושכר, על ידי שחיסלה את המלאי שנותר בחנות והחזירה ללקוחותיו של בעלה המנוח את המכשירים שניתנו לו לתיקון. בית המשפט קמא לא נכון היה לראות בכך משום המשך ניהולו של העסק שניהל המנוח, כמשמעות הדברים בסעיף 26 לחוק. ואף אני סבור כבית המשפט קמא, כי מעשה זה שעשתה המערערת, בין שארך חודשים אחדים (לפי שסבר בית המשפט קמא) ובין שארך שנים אחדות (כגירסת המערערת, שלא נתקבלה על דעת השופט קמא), איננו עשוי להיכנס בגדריו של סעיף 26 לחוק, כהמשך ניהולו של בית העסק שניהל המנוח. האלמנה לא המשיכה לנהל את העסק, כי אם ביקשה להביא לסגירתו, על ידי השבת סחורה ללקוחות, וחיסול יתרת המלאי. בהפסקת פעילותו של עסק עסקינן, איפוא, ולא בהמשך ניהולו, או המשך קיומה  של פעילות שנתקיימה בו קודם למות המנוח, ולא לכך כיוון סעיף 26 לחוק בדברו על המשך ניהול העסק שניהל הדייר בחייו.